אבני נזר יורה דעה קכ

סימן קכב ב"ה יום ד' וישב טו"ב לחודש כסליו תרמ"ו לפ"ק פה סאכטשאב. החוה"ש וכט"ס לכבוד אהובי גיסי ידי"נ הרב הגדול חריף ובקי בחדרי תורה. משנתו זך ונקי. המאושר במעלות ומדות שלשלת היוחסין כש"ת מו"ה יצחק חיים הכהן נ"י: יקרת מכתבו בדבר אשר משכן גוי לישראל שתי וערב שעל צוארו והגיע הזמן ולא פדאה הנה לדינא כבר השבתי בקצרה ולדעתי אין לשתי וערב דין ע"ז כלל. אך יען לא השבתי כלל על דברי פלפולו כי לא הי' לי פנאי וכעת עיינתי שנית בדברי פלפולו וראיתי כי דבריו כראוי מוצקים קולע אל השערה ולא יחטיא. אמרתי אולי יחשוב כ"ת כי נקל בעיני דברי פלפולו. ונהפוך הוא. אמרתי להשיבו שנית. ואחזור גם דברי הראשונים. כי לא נכתבו אז בסידור: א) והנה דברי ראבי"ה ורמ"א (סי' קמ"א סעי' א') ברור מללו דאין שום חשש בשתי וערב שתולין בצואר שמא השתחוה לו הגוי. ואל"כ לא הי' סותמים הדברים לתת. מכשול. וטעם הדברים לדעתי הואיל שידוע שהולכים בשתי וערב שעל צואריהם ערומים. ואיתא בפ' הצלמים דכשנכנס ערום ראי' שאין מחשבה לע"ז. ועוד יש להדמותה לנמצא על כלים מבוזים לא חיישי' שנעשה לע"ז. ובודאי לנוי נעשה. וה"נ ודאי לזכר בעלמא נעשה ולאו לע"ז: ב) ואך אף הש"ך שיש חשש לשתי וערב. מ"מ לאחר שמשכנה ולא פדאה נתבטלה. וע' בסי' הקודם לזה] הגם דקי"ל כרבנן דמכרה או משכנה לא ביטל. הלא הטעם דאמר בודאי ישראל לגוי מזבין לה ופלח לה. אבל בשתי וערב אף אי מוכרה לגוי. מי יימר דפלח לה גוי שני. שמא לא יחזיקנה אלא לזכר בעלמא. ואף את"ל שהוא עצמו השתחוה לה. מ"מ הקונה אפשר שלא ישתחוה לה כלל. ובגמ' משמע דוקא בשברור אצלו שהשני פלח לה. דאיתא גבי אבידה (בדף מ"ג.) דאמר גוי ממנ"פ אי גוי משכח לה פלח לה. ואי ישראל משכח לה. איידי דדמי' יקרים מזבין לה לגוי ופלח לה. הנה דוקא בברור אצלו שהשני ישתחוה לה. ואל"כ כיון שהוא לא יעבדנה עוד ואם אחר השתחוה לה הוא ספק בעיניו מבטל לה: ג) ואף דבגמ' (מ"ב.) משמע בצורת דרקון דג"כ ספק דעל כן אם ספק גוי שיברה או ישראל מותר משום ס"ס. מ"מ במצא צורת דרקון אמרי' שם (ד' מ"ג.) גוי לא מייאש מינה. סבר אי גוי משכח לה פלח לה. אי ישראל איידי דדמי' יקרים מזבין לה נמי ופלח לה. ואמאי. נימא דגוי שיקנה שמא לא פלח לה. כיון דצורת דרקון רק ספק ע"ז. י"ל שודאי אין דמי' יקרים אלא לגוי שרוצה לעובדה. וע"כ לגוי העובד אותה מזבין לה ניהלה. אבל שתי וערב שדמי' יקרים אצל כל הגוים. משום היכר. ולא דמי לצורת דרקון שהוא אי משום ע"ז אי נוי בעלמא. משא"כ שתי וערב שדמי' יקרים משום היכר: ד) ועוד נראה לחלק בצורת דרקון ויתיישב גם כן קושית כבוד גיסי הרב נ"י על המל"מ שהתיר הצלמים שהן ספק ע"ז אם ביטלם ישראל משום ספק ספיקא דשמא נתבטל אצל הגוי ולא יעבדנו עוד דאף דר' יוחנן אית לי' (בדף מ"א:) ע"ז שנשתברה מאלי' אסורה ודלא כר"ל דסבר ודאי גוי מבטל לה. ר' יוחנן נמי לא פליג אלא דילמא לא מבטל לה. ומ"מ ספק ע"ז מותר משום ספק ספיקא ע"כ דברי המל"מ והקשה כבודו מצורת דרקון דמבואר ברש"י ותוס' דהוא רק ספק ע"ז אעפי"כ בשיברה ישראל אסור. והקשה אדם קשה כברזל: ה) ונראה ליישב דהנה תמי' גדולה על הטוש"ע (סי' קמ"א) שכתבו דצורת דרקון ודאי לע"ז נעשית וגם רש"י כתב שם במקומו דסתמא לע"ז נעשית. ואם סתמא לע"ז איך הוי ספק: ו) וליישב נראה דהנה (בדף נ"ג:) בימוס שנפגם מותר ואפי' למ"ד עובדין לשברים. הנ"מ ע"ז דכיון דפלחה זילא בי' מילתא לבטולי. משמע דוקא דפלחה אבל אם עדיין לא פלחה אף דע"ז של גוי נאסר מיד. דכיון שפסלו נעשה אלוה שלו. מ"מ אם נשברה שוב מבטל לה ומותרת: ז והנה ידוע דרובא דתלוי במעשה לא הוי רוב. וע"כ אפי' דסתמא לע"ז אינו אלא ספק נעבד דסתמא היינו שרובו לע"ז והעבודה מעשה. ורובא דתלוי במעשה לא הוי רוב. ומ"מ כתבו הטוש"ע שודאי נעשה לע"ז משום שאם דנין אם נעשה לע"ז הא אין דנין על המעשה רק אם נעשה לנוי או לע"ז. מש"ה אזלי' בתר רוב וחשיב ודאי שנעשה לע"ז. והרי הע"ז של נכרי אסירא מיד. אבל אם ספק גוי שיברה או ישראל שיברה מותר משום ספק ספיקא. דהוי ספק נעבד דרובא דתלוי במעשה לא הוי רובא והוי שפיר ס"ס ספק לא נעבד. ואף שמטעם רוב אמרי' שנעשה לע"ז. הא נשתברה וכשלא עבדה נתבטלה כנ"ל. ואת"ל נעבד שמא גוי שיברה ונתבטלה מ"מ: ח) ולפי"ז יתיישב קושיתו על המל"מ מצורת דרקון דאף אם ישראל שיברה יהי' מותר מטעם ספק ספיקא דאת"ל נעבד שמא נתבטלה ע"י שבירה. ולהנ"ל לא קשה שהרי המל"מ שם כתב דגזירה דחבא דילמא מגבה לה והדר מבטל לה לא אמרי' כיון דאף אי הדר מבטל לה אינו אלא ספק ע"ז. וצורת דרקון אם מגבה לה והדר מבטל לה שפיר יהי' ודאי ע"ז משום רוב שנעשה לע"ז וע"ז של גוי אסורה מיד. מאי אמרת הא נתבטלה בשבורה אפי' מאלי' וה"ה בשבירת ישראל. ליתא דהא מגבה לה תחילה קודם שבירה. ואף דלמאי דס"ד דלא ידע גזירה דרבא. וע"כ הוי אמרי' דר"י מחמיר אפי' בס"ס כהא. מ"מ להמסקנא אין לנו הכרח לומר כן והדרינן לסברא פשוטה דמותר משום ס"ס: ט) אך עוד יש מקום עיון שהרי בחי' הרמב"ן הביאו כבוד גיסי הרב נ"י בתשובתו דלר"י אפי' פירר וזירה לים דא"א לגוי לעבוד לה עוד. כל זמן שלא ידע הגוי לא נתבטלה ביאוש שלא מדעת. א"כ אפי' עדיין לא עבדה וכשנשברה לא יעבוד לה עוד. מ"מ מנ"ל שידע הגוי בשבירה והאי ספק שמא לא עבדה אינו ספק גמור דאף את"ל לא עבדה. יש לספק שמא לא ידע הגוי: י) אך אמינא מילתא חדתא דע"ז של גוי שלא עבדה עדיין לכ"ע נתבטל ביאוש שלא מדעת. דהנה