אבני נזר יורה דעה קיח

שימשך היין מן הנכרי ואח"כ יוציאנה ותהא מותרת בהנאה החבית דכל זמן שידו תחובה ביין אם יוציאנה אי אפשר לשמור שלא ישכשך. פירש י] עיי"ש ולפי הנ"ל מה בכך שישאר היין הא בזה כיון דבשעה שנתן ידו בתוך היין נאסר בשתי' וא"כ שוב אף שישכשך אח"כ או יוציא ידו בכוונת ניסוך לא הוי שינוי ולא מצי אוסר במה שיוציא ידו בכוונת ניסוך דלא הוי ע"י מעשה כנ"ל. ושוב אין אדם אוסר דבר שאינו שלו: ה) אך ז"א עפימ"ש התוס' ב"ק (ק':) גבי שרץ דחשיב היזק שאינו ניכר כיון דאינו יודע אם הוכשר עיי"ש. אבל בלאו הכי הוי ניכר במה שאנו רואין השרץ מונח על הפירות. וא"כ ה"נ זה גופא דנוגע ביין זה חשיב ניכר. ובלא"ה צריכין לומר כן דהא כיון דקי"ל דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק א"כ לא חשיב שינוי מה שנאסר מקודם. רק ע"י זה שראינו שנוגע ביין עי"ז חשיב ניכר כנ"ל. וא"כ שפיר אמרינן בש"ס שם דאם יוציא היד וישכשך. אזי נאסר היין משום ניסוך. דכיון דיהי' ידו בתוך היין הוי ניכר והוי שינוי ומצי אוסר ע"י המעשה כנ"ל. [הגה. לכאורה יש לפקפק דעד כאן לא קאמרי התוס' דהיכא דנאסר אין לך שינוי גדול מזה אף דאינו ניכר השינוי היינו רק למ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק. נוכל לומר ג"כ שינוי שאינו ניכר שמי' שינוי. אבל לדידן דקי"ל היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק אין לנו ראי' מדברי התוס' דשינוי שאינו ניכר שמי' שינוי. אך יש להביא ראי' מתוס' שבת (נ"ח. ד"ה אע"פ) דהא דכפה שנתנתו לספר טהור מן המדרס אע"פ שלא עשתה שום שינוי מעשה כיון דנאסר בהנאה ע"י כן חשיב כשינוי מעשה עי"ש ואף דאיסור שבו אינו ניכר. המגיה): ו ולפי דרכינו הנ"ל יתיישב על נכון מה שמובא בתוס' ע"ז (ס"ד:) גירסת רש"י דמשום הכי אין מפקידין יין אצל גר תושב דאין מקפיד על מגע נכרי. והר"ן ז"ל תמה דא"כ אמאי בג"ת יינו כשמנו ואינו אסור בהנאה הא יש חשש ניסוך. ולהנ"ל דבאמת הא דנכרי יכול לנסך היינו משום דנאסר ע"י הנגיעה עכ"פ בשתי' משום בנותיהם אף דאין אדם אוסר בלא מעשה כנ"ל. וכיון דנאסר בשתי' שוב הוי שינוי והוי מעשה ונאסר בהנאה כנ"ל. א"כ הכא כיון דסוף סוף כבר נאסר בשתי' משום דיינו כשמנו. א"כ שוב לא מצי נכרי לאסור כלל דלא הוי שינוי ולא הוי מעשה ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו בלא מעשה כנ"ל: ז) ועפי"ז מרווח לן סוגיית הש"ס הנ"ל דמיקלא קליי' דלכאורה יש להבין האיך שרי למישקל דמי הא מדאורייתא הנכרי פטור דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק וא"כ הוי מדאורייתא דמי יין נסך. דהא כיון דמדאורייתא לא חיישינן לניסוך א"כ הוי היזק שאינו ניכר. וכיון דרבנן חיישי לניסוך א"כ חשו לאיסור דאורייתא ומדאורייתא שוב הוי דמי יי"נ דמדאורייתא פטור דהוי היזק שאינו ניכר כיון דמדאורייתא לא חיישי' לניסוך כנ"ל: ח) אך נוכל לומר דזה סייעתא דר"א משם כיון דסובר הת"ק דיכול לאסור וע"כ מטעמא דכיון דעשה מעשה אסרה. והיינו כיון דנאסר בשתי' משום בנותיהם כנ"ל ע"כ הוי שינוי והוי מעשה. א"כ כל זה מדרבנן אבל מדאורייתא דלא שייך בנותיהם ממילא אינו יכול לאסור כלל דלא הוי מעשה כיון דלא הוי שינוי וא"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בלא מעשה ורק מדרבנן אוסר. ומדרבנן שוב חייב לשלם דהוי היזק ניכר דמדרבנן חיישינן לניסוך כנ"ל. והרי ניכר הנגיעה כנ"ל: ט) ועפי"ז נתיישב לנו המחבר התמוה (בסי' קכ"ו סעיף ז') גבי נגע הנכרי בקילוח היורד מן הגת דפסק דאם יש ס' בזגים וחרצנים שבגת מותר משום רואין. וזה תמוה עי"ש בש"ך דכיון דניצוק חיבור א"כ הוי כנוגע בכל היין. והיכי שייך ס'. אך להנ"ל ניחא. דהנה הרמב"ם ז"ל פסק דבכל הדברים שאין נאסרין אלא בשתי' לא אמרינן ניצוק חיבור. וא"כ לכאורה קשה היכי יכול לאסור ע"י ניצוק הא העיקר הטעם דיכול נכרי לאסור כיון דבנגיעתו נאסר בשתי' משום בנותיהם כנ"ל. והכא בניצוק דלאיסור שתי' לא אמרינן ניצוק חיבור. א"כ שוב נימא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כנ"ל. אך צ"ל הטעם דנאסר עכ"פ משום תערובות בשתי'. וכיון דנאסר בשתי' שוב נאסר בהנאה ע"י ניסוך כנ"ל. וא"כ שפיר פסק המחבר דהיכא דיש ס' דלא שייך תערובות לא שייך כלל ניצוק כנ"ל סימן קכא הלכות עבודה זרה ב"ה אור ליום ב' בא תרמ"ה לפ"ק פה סאכטשאב. שוי"ר לכבוד ידי"נ הרה"ג החו"ב משנתו זך ונקי החסיד כקש"ת מו"ה יצחק הכהן נ"י: הנה שאלני ר' משה אהרן מרחוב נאלעווקיס בדבר שבא לידו במשכון צלמים ולא פדאן הנכרי ואמר לי שכבר שאל זאת מכ"ת נ"י. ולא השיבו תשובה ברורה: א) ולדעתי האומנם כי אף שהדבר ברור שלא נתבטלו הצלמים ע"י שהניחן במשכון דקי"ל כחכמים (ע"ז נ"ג.) מכרה או משכנה לא ביטל. ואפי' להרמב"ם בצורף ישראל ביטל. הא ס"ל צודף דוקא. מ"מ נ"ל שיש להם תקנה ע"י שיתנם לצורף נכרי להתיכם וזה ביטולם: ב) ואין לפקפק הואיל שבאו ליד ישראל במשכון נעשה כע"ז של ישראל. אף שישראל מגוי לא קנה משכון. מ"מ חייב באחריותו. וכתב המג"א (סי' תקפ"ו סק"ה) דבחיוב אחריות נעשה כשלו לענין שלא יהי' לו ביטול כמו לענין חמץ. ליתא דהא מבואר בתוס' ע"ז (דף נ"ג:) דאפי' לרבי דאמר ביטל היינו כשנשתקעה. דאי לא נשתקעה מודה רבי דלא ביטל הואיל ודעתו לחזור. ואם איתא דתיכף שמשכנה נעשה ע"ז של ישראל. האיך מועיל הביטול אח"כ בשעה שנשתקעה. הלא נעשה מכבר ע"ז של ישראל. ובר"ן כתב שם ג"כ לדעת הרמב"ם וראב"ד צורף דוקא. צ"ל דמשכנה דביטל היינו שהגיע זמן ולא פדאה דקודם זמן הלא לא יוכל לצרפם. א"כ מוכח מר"ן ג"כ דלא נעשה ע"ז של ישראל ע"י משכון: ג) וראיית המג"א מתוס' סוכה שהקשו בלולב של ע"ז של גוי איך יש לו ביטול הלא בהגבהה נעשה ע"ז של ישראל והוצרכו לתרץ כגון שהגביה שלא לקנותה. ולא תירצו כפשוטו דכיון שהוא של גוי לא יוכל לקנותו. אלא ודאי משום שנתחייב באחריות: ד' ולפענ"ד אין הטעם משום אחריות. ולא מבעיא למ"ד גזו נכרי מותר דנעשה