אבני נזר יורה דעה י

כהאי לא אמרינן וכמ"ש התוס' לעיל (דף ד') והאחרונים הקשו כן. ולי לק"מ משום דאין אנו אוסרין משום המוקצה מצד איסור אכילה מפאת ספק נפל. אלא כיון דאם שוחטין אותו בה"ש מתסר הבשר לעולם משום ספק נפל. א"כ כיון דודאי לא יהי' שרי למיכל לא מקרי אוכל נפש. ושוב אמרי' בי' מגו דאתקצאי בה"ש היינו מחמת איסור מלאכת יו"ט דאי אפשר לשוחטו דשמא באמת הוא לילה. וכיון דמ"מ אנן לא נתיר לי' לאכלו ביו"ט הוי מלאכה שלא לצורך אוכל נפש והוי כמו נשחט בשבת דהוי מוקצה מחמת איסור בה"ש דאסור לשוחטו דשמא כבר לילה. הכי נמי בזה הוי מוקצה מחמת איסור שחיטה. עכ"ל: טז) ואחר המחילה מכתר"ה אין הדברים נראין דאף שיהי' אסור לאוכלו. מ"מ אם ישחוט על דעת לאוכלו יחשב צורך אוכל נפש. דכהאי גוונא כתבו התוס' לקמן (דף י"ב) ד"ה הכא. וא"ת מה צורך איכא במבשל גיד. (ומתוך לא אמרינן אלא באיכא צורך רק שאינו אוכל נפש]. וי"ל כיון שבדעתו של זה לאוכלו היינו צורך יו"ט. [אלא דלא חשיב אוכל נפש דמאכל איסור אינו מזון לנפש הישראלי]. עכ"ד. והכא נמי אם ישחטנו על דעת לאוכלו לא יהי' שום איסור בשחיטה ואפי' לב"ש דלית להו מתוך. מכל מקום אם יום הוא הרי הוא חול ואם לילה הוא בן קיימא הוא ומאכל היתר והוי אוכל נפש ממש. ויותר מזה שאם הוא חול ולא כלו חדשיו ונפל הוא. מחתך בבשר הוא ולאו מלאכה עביד [לא זכיתי להבין דהא על קושית התוס' קאי שישחטנו במעי אמו והי' יכול להשלים חדשיו ולחיות וא"כ מלאכה היא כמו דלדל עובר שבמעי'. המגיה.]. ואף שיהי' אסור לאוכלו מספק. מכל מקום כיון שדעתו לאוכלו היינו צורך אוכל נפש וכדברי תוס' הנ"ל כיון שבדעתו לאוכלו היינו צורך יו"ט. והכא נמי היינו צורך אוכל נפש. ואפי' תאמר דמשום דעתו לא חשיב רק צורך קצת הא קיי"ל מתוך. נמצא שאין איסור שחיטה בי"ט עומד בפניו מלאוכלו שאין איסור שחיטה רק אם לא ירצה לאוכלו. אך אם ירצה לאוכלו הא אין איסור בשחיטה כלל. וקושיית האחרונים קמה וגם נצבה. וקושיא זו קשה גם על מהרש"א שכתב שכל ולד שיו"ט יום שמיני שלו הוי מוקצה שבה"ש לא הי' יכול לשוחטו. והא הוי מוקצה מחמת יום שעבר: יז) אך לפי מ"ש דכל ספק נפל אפי' באמת אינו נפל כיון שאנחנו אין אנו יודעין. אסור משום עשה שאינה מובדלת. הכא נמי אם ישחוט בה"ש אפי' באמת לילה אסור כיון שאצלינו הוא ספק נפל ואסור בעשה שאינה מובדלת. והנה לפי זה יש ראי' מתוס' למה שכתבתי דספק נפל אסור בודאי משום עשה שאינה מובדלת: יח) אך נר"ה ליישב קושיית האחרונים באופן אחר שהרי אם ישחטנו בה"ש יאסר לעולם משום ספק נפל ויהי' מוקצה מחמת איסור עולם. ואין לך מוקצה חמור מזה ויאסר אז משום מוקצה אפי' אז לילה כיון שנעשה מוקצה וא"כ אי אפשר לאוכלו בה"ש אפי' הוא לילה בלא איסור מוקצה. ולא דמי למוקצה מחמת יום שעבר. שאם הוא יו"ט אם אוכלו אין בו איסור. משא"כ זה אי אפשר לאוכלו אפי' הוא יו"ט בלא איסור מוקצה. ושפיר אתקצאי בה"ש מחמת איסור מוקצה: יט) אך יש לדחות דאכתי אין איסורו רק משום שעדיין בשעת שחיטה חול ונפל הוא. דאת"ל לילה אף שלאחר שחיטה יעשה מוקצה הא קיי"ל אין מוקצה לחצי שבת. וזו בתחילת לילה קודם שחיטה לא הי' מוקצה רק מחמת יום שעבר והוי מוקצה לחצי שבת. ואי אפשר לאוסרו לאחר שחיטה משום מוקצה רק אם לאחר שחיטה תחילת לילה וקודם שחיטה חול. ואכתי העגל בחיי' אינו מוקצה רק אם הוא חול. שאם הוא לילה יו"ט. יהי' לאחר שחיטה מוקצה לחצי שבת. נמצא שאין העגל בחיי' רק מוקצה מחמת יום שעבר כ) ויש לדחות הדיחוי דהא דאין מוקצה לחצי שבת הוא באחזי ואדחי והדר ואחזי. אבל זה לאחר שחיטה בדחיו קאי משום ספק נפל ויאסר משום מוקצה: כא) אך מטעם אחר נראה דליתא. דמוקצה מחמת איסור הוא בחושש לאיסורו ואינו רוצה לאוכלו מחמת האיסור. אבל עגל זה אם ישחטנו לאוכלו ולא יחוש לספק נפל מוכנת היא אצלו ולא יאסר משום מוקצה רק משום ספק נפל ומוקצה מחמת יום שעבר הוא. וקושיית האחרונים קמה וגם נצבה. ואינני יודע להמלט ממנה רק אם נאמר דספק נפל אסורה בודאי בעשה שאינה מובדלת: הדו"ש באנבה הק' אברהם סימן ט שלום וכ"ט לכבוד ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי כש"ת מו"ה חיים חייקא נ"י אבד"ק דראבנין. מכתבך הגיעני האמנם כי קשה עלי להכניס עצמי בענין זה כי משני צדדים הדבר חמור הן מצד קפוח פרנסה. ולעומת זה איסור עולם. עכ"ז לא אוכל להשיבו ריקם: א) והנה פגם ראשון על השו"ב שהורה היתר לעצמו לשחוט בסכין פגום שלא כנגד הפגימה באמרו שהי' שעת הדחק אצלו. אשר ברור דלא מהני שעת הדחק רק בכריכת מטלית לסמוך על המתירין ורו"מ הביא ראי' מלשון הרשב"א (ח"א סימן תר"ך בנידון כזה ראובן שנמצאת סכינו פגום ושלחו הקהל בעבורו וציוו להביא סכינו וראו שהי' פגום פגימה גדולה בראש הסכין. ואמרו לו מה זאת הפגימה. אמר להם באמת בזה הסכין אני שוחט וזאת הפגימה מפני שאני מכסה דם העופות בראש הסכין וכשאני שוחט אני מוזהר שאיני נוגע בפגימה וכתב בסוף התשובה ומי שנוהג כראובן הזה מעבירין אותו. והוקשה לכבודו למה לא כתב הדין בראובן זה עצמו ע"כ יצ' לפרש דלא מבעיא ראובן זה שהרבה לעשות כן. אלא אפי' מי שנוהג כראובן זה אפי' פעם אחת מעבירין אותו הנה כבודו הוכיח מרשב"א היפוך המבואר בדבריו. דלשון נוהג מורה על הוה נמשכת בפרט מה שכתב דלענין להעבירו אין חילוק בין שוגג לפושע אפי' בפעם אחת. ודברי תימה הם איני יודע לפרשם ובודאי בפ"א בשוגג אין מעבירין אותו וכן מבואר בכל הפוסקים ופשוט ואם כדבריו למה לא כתב בש"ע (סוף סי' י"ח) חידוש זה רק כתבו בראובן עצמו: ב) אולם לדעתי כוונת הרשב"א פשוטה שהקהל לא מצאו סכינו פגומה תיכף לאחר שחיטה באופן שידעו בבירור שבזה שחט. ועוד אפשר שהי' במקרה ושחט שלא כנגד הפגימה. ואין מעבירין אותו משום שעבר פעם אחת על לכתחילה. רק שפיו ענה בו שאומר שמכסה בקצה סכינו. ובודאי שאדם נאמן