אבני נזר אורח חיים תטז

מכזית. הוא הדין בפסח ראשון. נהי שאין מקיים מצוות מצה ומרור בפני עצמן מכל מקום מה שמצה ומרור מצוה מצד הפסח מתקיים אף בפחות מכזית כמו בפסח שני: ח) וראי' לזה דגמרינן פסח ראשון מפסח שני מהלל שהי' כורך פסח מצה ומרור ואוכל לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלהו ואי אפשר לשבש הספרים ולגרוס ומצות על מרורים יאכלהו שהרי כל ישראל אומרים כן בליל פסח] ולא מייתי קרא דפסח ראשון ומצות על מרורים יאכלהו וצריך לומר משום דבפסח ראשון לא כתיב על מצות. ויאכלהו הא קאי על פסח ואין ראי' שמחויב לאכול הפסח עם המצה דאף דכתיב צלי אש ומצות הא קיימא לן כר' יונתן משמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו רק מעל דריש. והא בפסח ראשון לא כתיב על רק במרור על כן מייתי קרא דפסח שני וזה פשוט. מכל מקום הנך רואה דילפינן פסח ראשון מפסח שני. והכי נמי ילפינן לענין זה שאם אין לו כזית מחויב לאכול כמו בפסח שני וכנ"ל. ויצא לנו מזה. דהוא הדין בחולה שאינו יכול לאכול כזית מרור רק פחות מכזית מחויב לאוכלו זכר למקדש שכך הי' הדין בזמן המקדש: ט) מלבד הנ"ל דעת קצת אחרונים אם אין לו רק חצי זית מחויב כמו חצי שיעור אסור מן התורה. הכי נמי חצי שיעור מצה הוי קצת מצוה ומחויב לאכלו. אך מהרי"ט אלגזי בספר קהלת יעקב חלק תוספות דרבנן אות ח' הביא ראי' דאין מחויב מכח קושיית הש"ך על הטור סימן רל"ח סקי"ב עיין שם. ולדידי אין ראי' דשאני נשרף מקצתה דתו לא חזי לאצטרופי כיון שנשרף על כן אינו מחויב לאכול השאר: י) אך לכאורה מה יעשה עם הברכות על אכילת מרור כיון שאינו אוכל כשיעור אכילה. אולם שמעתי מגדול אחד במעשה כזה הביא דמיון מדברי הדרכי משה אורח חיים סימן ח' אות ה' בטלית קטן שמברכין על מצוות ציצית ולא בלמד משום דיש פוסקים דאין יוצאין בטלית קטן לכך מברכין בעל שמברך על אשר ציונו על המצוה אף שעכשיו אין מקיים אותה המצוה כתיקונה. הכי נמי בזה אף שעכשיו אינו אוכל מרור כשיעור: ולרווחא דמילתא בעת שיצטרך לאכול המרור ילמוד קודם האכילה הדין ברמב"ם ויאמר בפיו כשאוכל מרור יברך ברוך אתה וכו' בשם ומלכות על אכילת מרור ותיכף יאכל: דברי הדו"ש ומברכו בחג שמח ובכשרות הק' אברהם. סימן שפד. ב"ה יום ה' תשא תרנ"ד לפ"ק. שלום לכבוד אהובי ידידי חתן אחותי הרב המאה"ג חריף ובקי כש"ת מו"ה יעקב נ"י האבדק"ק נאשעלסק אשר הוקשה לו בדברי הרמב"ן שמנה ספירת העומר בכלל מצוות שאין הזמן גרמא. והענין פלאי ואפשר סבירא לי' לרמב"ן דעומר לא תלתה תורה בזמן עצמו שמקריבין בו. היינו שיקריבו העומר בט"ז בניסן. רק ממחרת השבת מתרגמינן מבתר יומא טבא. אם כן אין זמן ט"ז בניסן גורם. ואם תאמר מכל מקום זמן השבת הוא ט"ו בניסן גורם. הלא כל מצוות השבת נשים חייבות פסח מצה מרור. גם לספר ביציאת מצרים כתב בחינוך דחייבות. הוא הדין עומר אי אתה יכול לפוטרם מחמת שזמן יום טוב גרמא. כיון שכל מצוות שביום טוב נשים חייבות. אך לדעת הפוסקים קצירה וספירה פסול ביום. אם כן הלילה גורם. אך רמב"ם פסק נקצר ביום כשר והוא הדין ספירה. אך בזוהר הקדוש פרשת תצוה מפורש נשים פטורות מספירת העומר ומפרש הטעם על דרך הסוד: דודו הדוש"ת הק' אברהם. סימן שפה. בדין נקצר ביום כשר א) בלחם משנה תמה על הרמב"ם שפסק נקצר ביום כשר ופסק דקצירת העומר דוחה שבת. ובגמרא מפורש להיפוך דאי הקצירה כשירה ביום אין הקצירה דוחה שבת רק ההקרבה ולפי עניות דעתי פסק הרמב"ם ברור ונעתיק הסוגיא בקצרה: ב) במנחות (דף ע"ב.) נקצר ביום כשר. ורמינהו כל הלילה כשר לקצירת העומר כו'. קתני דלילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום לא. ומשני לא קשיא הא רבי הא ר"א בר' שמעון. דתניא הי' עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו אם יש אחרת אומר ומביאין אחרת תחתי'. ואם לאו אומרים לו הוי פקח ושתוק דברי רבי. ראבר"ש אומר בין כך ובין כך אומרים לו הוי פקח ושתוק. שכל העומר שנקצר שלא כמצוותו פסול. אמר ר' יוחנן ראבר"ש בשיטת ר' עקיבא רבו של אביו אמרה. דתנן כלל אמר ר' עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה השבת. וסבר כר' ישמעאל דקצירת עומר דוחה שבת. ואי סלקא דעתך נקצר שלא כמצוותו כשר נקצרי' מערב שבת. אלא מדדחי שבת שמע מינה נקצר שלא כמצוותו פסול. [רש"י אם יש אחרת. אפילו במחובר. שנקצר שלא כמצוותו פסול. ומצוות קצירה בלילה ולא ביום] ומקשה ורבי לאו תלמידי' דר' שמעון והתניא כו'. אלא לרבי קצירת העומר אינו דוחה שבת. עוד שם על מתני' דתני נקצר ביום כשר ודוחה השבת. מאן שמעת לי' דאמר נקצר ביום כשר רבי וקתני דוחה שבת מאי לאו לקצירה. לא להקרבה. עד כאן בגמרא: ג) והנה קשה לי מה מקשה הש"ס מתניתין דקוצר ביום כשר על מתני' דכל הלילה כשר לקצירת העומר ביום לא. דמה קושיא נהי דיום לאו זמן קצירה. ואפילו בדיעבד לאו זמן קצירה. מכל מקום כשר העומר להקריבו. שהרי מפורש במתניתין דאפילו מן העומרים כשר. אף דבזה ודאי לא קיים מצוות קצירה דמתעסק בעלמא הוה. ועיין ברש"י שבת (דף קל"א) בדיבור המתחיל שכן אם מצא קצור קוצר פרש"י מצוה לקצור לשמה. ואם כן אם הביא מן העומרים קצירה לא הי' מצוה. ועוד דסתמא דמילתא