אבני נזר אורח חיים קמ

סימן קנג. מלאכת טוחן. א) סק"ה אות ד' שורה א' ולא מכחו. עיין רש"י בבא מציעא (דף קי"ז.) בסוף הסוגיא דפסקי והדר נפלו: ב) סק"ו דיבור המתחיל והנה. וחייב אפילו לרא"ש. היינו דהוי זה אינו יכול וזה אינו יכול. יש לדחות דאם תמצא לומר דמה שעשה הרוח לא חשוב מעשה דידי' דלא מהני מחשבתו לפעולת הרוח לשוי' מלאכת מחשבת. הרי חצי המלאכה אינו מלאכת מחשבת ופטור. ועיין בדברינו מלאכת חורש דיבור המתחיל והנראה ומלאכת זורה סק"ד אות ה': ג) סקי"ז סוף אות א' ולפי מה שכתבתי לעיל מלאכת דש ס"ק מ"ב אות י' דריסוק הואיל ואינו מחלק הדברים רק שמשנה צורתם לא חשיב טחינה כלל אינו שום הוכחה מזה דאין חיוב בטוחן כי אם כדי לבשלו. דבאמת זה אינו טוחן רק שנראה טוחן: ד) שם בהג"ה בין שתי חצאי מרובע ועיין במלאכת לש סק"ט. שם נתבאר דלר"י בר"י דקיימא לן כוותי' מלאכת לש הוא מה שחלקי הקמח מתחברים זה עם זה. ואם כן אין המלאכה רק בקמח. ועל כן אין מלאכת לש רק בגידולי קרקע: ה) סק"ל אות ה' מותר צורך המכשירין אגב צורך אכילת הפלפלין עצמם, לכאורה זה אינו שהרי באות ד' נתבאר שלא התירו טלטול האבן אגב טלטול התינוק. משום דאיסור טלטול התינוק קל בעצם דטלטול משום לתא דהוצאה וחי נושא את עצמו. הכא נמי המלאכה משום צורך אכילת טעם הפלפלין בעצמם קל כיון שאינם רק חצי שיעור. אך לפי מה שכתב רשב"ם בבא בתרא (דף נ"ה) וזה לשונו המוציא אוכלין חייב בגרוגרות דשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ולא חשובה הוצאת דבר חשוב פחות מכגרוגרת עד כאן לשונו. ויש לפרש דבריו דכל מה דבעינן שיעור בשבת הוא משום מלאכת מחשבת. שהרי פטור מקלקל משום מלאכת מחשבת. ואי לאו דמלאכת מחשבת בעינן הי' מקלקל נמי חייב. כל שכן חצי שיעור. ואם כן אף שאכילת טעם הפלפלין עצמם חצי שיעור אין הפטור רק משום מלאכת מחשבת. ועל כן מותר אגבם מה שהמאכל מוטעם על ידי הפלפלין כשעושה כלאחר יד דפטור משום דלא הוי מלאכת מחשבת: ו) ס"ק ל"ח אות כ"ה לפי מה שכתב הריטב"א כו' וכן כתב בנקה"כ קצ"ח: ז) ס"ק מ"ו אות ה'. ליתא לפי מה שכתבתי סוף מלאכת גוזז: ח) סס"ק ס"ב דאינו מברך כלום משמע דאפילו מסיק הנאת מעיו לא חשיב לי'. יש לדחות דהם מודים שיש הנאת מעיו אך מכל מקום כיון דלאכילה בהנאת גרונו תליא וקרא כתיב ואכלת ושבעת אין חיוב ברכה רק באכילה. וכו פרש"י בגמרא אזוקי מזיק לי' וקרא כתיב ואכלת. ולרמב"ם יש לומר כיון דאינו חייב על הנאה שעברה וכלתה. על כן אין החיוב רק על הנאת מעיו. ואכלת אורחא דמילתא. וכהאי גוונא בנדרים פסק הרמב"ם בעל מפר בלא שמיעה. ופי' הר"ן דאף דכתיב ושמע אישה אורחא דמילתא נקט. כל שכן ברכת המזון על לחם דלא משכחת הנאת מעיו בלא אכילה אין ראי' מדכתיב ואכלת שאין חיוב על אכילה: ט) ס"ק ע"ט (דף ק"א) בין אות ח' לאות ט' ואף שכתבנו באות ז' דדין רפואה שלא בסמנים תלוי אם חזרת רטי' אסור שלא לצורך עבודה רק משום שמא ימרח. מוכח ממחזירין גמי במקדש אבל לא במדינה דרפואה אף שלא בסמנים הוי שבות גמור ואסור לצורך חולה שאין בו סכנה. ואם כן למה שפסק הבית יוסף דאיסור חזרת רטי' שמא ימרח. למה מבואר לעיל סעיף י"ח דרפואה שלא בסמנים מותר לצורך חולה שאין בו סכנה. לא קשיא דבאות ז' כתבתי לשיטת רש"י דיש בחזרת רטי' איסור גזירה דשחיקת סמנים רק דמותר דמדינה במקדש דהוי שבות קל. ומדאסור רפואה שלא בסמנים דמדינה מוכח דרפואה שלא בסמנים שבות. והבית יוסף הא פסק כמהרי"ו דאין בחזרה שום שבות דשחיקת סמנים. אבל לעולם לא הותר אפילו שבות רק דמקדש במקדש. ואין ראי' מהא דגמי דרפואה שלא בסמנים שבות גמור: סימן קנד. מלאכת האופה. א) ס"ק א' אות י"ב. שמעתי שבספר יראים הנדפס מחדש כתוב סידורא דפת נקט. שלטה בו יד מגיהי ספרים. וספר יראים שלי הוא אשר יצא פעם ראשון לאור: ב) סק"ב בין אות א' לאות ב'. ואמנם דשלוק משמע נמי בשיל ולא בשיל כמו שכתב הר"ן ריש פרק ו' דנדרים ועיין שם ברשב"א דשליק בשיל ולא בשיל היינו בשיל כמאכל בן דרוסאי. אף אם תאמר כוונת ירושלמי השולק בשיל ולא בשיל. אם כן מבשל היינו כל צרכו היכי משכחת. דמשנתבשל כמאכל בן דרוסאי שוב אין חייבין עליו כמפורש להדיא בירושלמי. והובא לקמן סק"י אות י"ז. ואין כאן מבשל רק שלוק. אלא ודאי שולק דירושלמי היינו יותר מכל צרכו. ומשנתבשל כמאכל בן דרוסאי קרי לי' מבשל: ג) סוף אות ב' שוב ראיתי לתוס' פסחים (דף ל"ט:) גבי זרוע בשלה דתנן או שלקן דקמשמע לן דבשליקה אינו יוצא מתורת בישול עיין שם אף דבקרא כתיב בשלה. הוא הדין בבשר בחלב אף דכתוב תבשל. שליקה נמי קורא בישול וחייב: ד) אות ח' והוכחה לזה מש"ס כו'. לפי דברי השיטה מקובצת ריש בבא קמא דיבור המתחיל אא"ו מחייב דלא חשב רק מה שהוא גריעות התולדה עיין שם אין ראי' משם: ה) ס"ק ט"ו אות י"ב שורה ח' דבישול מבטל מתורת לחם לכאורה אינו מובן דבאות ב' מבאר טעם