אבני נזר אורח חיים קלח

בסמנין לא התיר לצורך חולה שאין בו סכנת אבר. אבל שאר רפואה שאינו בסמנין אף שנאסר אגב רפואות הנעשין בסמנין הותרו לצורך חולה שנפל למשכב אף שאין בו סכנת אבר כמבואר במלאכת טוחן ס"ק ל"ח אות י"א עיין שם. הרי דכיון שאין איסורו מחמת עצמו רק מחמת רפואה בסמנין קיל איסורו להתיר בחולה שנפל למשכב. הכא נמי בזה האיסור דקה מחמת איסור גסה קיל איסורו להתיר במקום מצוה: סימן קמח. א) ס"ק נ"ב דיבור המתחיל ובאור זרוע שורה ט"ז אחר תיבת חדא היא. האומנם כי הש"ך חושן משפט בענין סימנים כתב שאין נפקא מינה מה רבא סובר. מאחר דר' אשי דהוא בתרא מספקא לי'. והכי נמי אף לא פשיטא לי' כל דלהדי גבה כלהדי כרעא ור"פ פשיטא לי' נקטינן כר' אליעזר דספק הוא, ואור זרוע הכי קאמר כיון דר' אשי מספקא לי' הוה לי' ספק דאורייתא לחומרא שמא ככרעא דמי. ואם לא הגיע המנעל לרוב רגל חליצתה פסולה. הכא נמי ספק שמא לאו כרישא. וספק דרבנן לקולא דלא הוי שבות חמור ומותר בין השמשות וכן בצידי הראש שיהי' מותר לגמרי: ב) ס"ק נ"ג סוף אות ג' וכן בס"ק מ"ה דשאר תשמישים באילן נאסרו אגב רכיבה כמו פירות הנושרין שגם ביצה נאסרה. וליתא לפי מה שכתבתי בסוף מלאכת גוזז עיין שם: ג) סס"ק נ"ז. מיהו לעיל (דף ה':) דיבור המתחיל אשר על כן נראה. כתבתי דרך אחרת בדעת הר"ן יעוין שם: סימן קמט. א) ס"ק ס"א אות ט' בסוף העמוד דקיימא לן כר' יוסף הנה זה דעת הכסף משנה פרק ה' מהלכות נזירות דרמב"ם דפוסק לחלק בין בחיבורין בין שלא בחיבורין הוא כר' יוסף דמחלוקת רבה ור' יוסף בשלא בחיבורין דבשלא בחיבורין מחייב ר' יוסף ופסק כוותי' משום דאמרו כו', אבל כבר השיגוהו הלחם משנה שם והמשנה למלך פרק ג' מהלכות טומאת מת דאף הרמב"ם פסק כרבה. אך דרמב"ם כתוס' דמחלוקתם בחבורין ופסק כרבה דהלכתא כוותי' לגבי ר"י ועל כל פנים שיטת התוס' הוא כן. וקושית הש"ס טומאה וביאה נמי מיטמא וקאי הוא אליבא דרבה. ולהלכה הא קיימא לן כרבה לגבי ר"י. נמצא שאין חילוק דין מסוגיא (דף מ"ג) ואכתי סותרים דברי התוס' (דף י"ג) לדברי התוס' (דף מ"ג) וראיית הצמח צדק בתוקפה: ב) אך באמת לשיטת התוס' הדבר נכון יותר ולא יצטרך לחלוק הסוגיות לדינא והוא על פי מה שכתבתי בתשובה [ תמצאנו בחלק יורה דעה הלכות טומאת כהן] בהא דמשני הש"ס שם על הקו' דטומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי. אר"י לא קשיא כאן בבית כאן בשדה. ומקשה בבית נמי כיון דעייל ידי' איסתאב כי עייל כולו טמא הוא. ולשיטת ראב"ד וסייעתו דלרבה אפי' בו ביום פטור הקו' תתפרש היטב דכיון דנטמא בעייל ידי'. שוב אפילו הוציא ידו וחזר ונכנס לאוהל המת פטור על הביאה דמחולל ועומד הוא. אך לשיטת רמב"ם ותוס' דאף לרבה אינו פטור רק בעודו מחובר למת ראשון. צריך לפרש הקו' משום שעדיין לא הוציא היד ועודו מחובר במת. וקשה על זה מהא דפרק ב' דשבועות נזיר בקבר צריך שהי' למלקות. והקשו בתוס' דהא בחיבורין לא מחייב והכא למה יתחייב כל זמן שלא פירש ותירצו דהא דפטור כשהושיטו לו מת אחר. היינו בשלא הספיק להשליך מת הראשון מעליו. לפיכך אינו מוסיף טומאה אבל הכא בכל שעה מוסיף טומאה. שבכל שעה הוא מוזהר לפרוש מן הקבר. והיינו שאם הי' פורש לא הי' טומאת מת חבורין ובמה שאינו פורש הוא מוסיף טומאת חבורין ועיין שם בחי' רמב"ן באריכות. והכא נמי הוא מוזהר להוציא גם ידו. וכשאינו מוציא ומעייל כל גופו הוא מוסיף טומאת חיבורין. אך התירוץ לזה פשוט דמה שמחויב להוציא ידו. זה אינו משום הלאו דלא יבא ולגבי הכנסת כל גופו חשוב מחולל ועומד דאפי' לא הי' מעייל כל גופו הי' טמא מחמת היד. ועל מה שלא הוציא היד הא אינו מחויב בלא יבא. ודוקא בהא דשבועות דמחמת לאו דלא יטמא הוא מוזהר לפרוש מן הקבר לגמרי שלא יהי' טמא טומאת חיבורין על כן חייב בלא יטמא. עד כאן לשוני בתשובה: ג) מעתה בבא חבירו ופיחת את המעזיבה אין לחייבו בלא יבא על מה שאינו יוצא דכמו שאינו נכנס כל גופו בבת אחת דזה כל קו' הש"ס [ועיין בתוס' שם דיבור המתחיל והא לא אפשר] כמו כן אי אפשר לצאת כל גופו בבת אחת. ומכי נפיק רובו אינו עובר בבל יבא. ואין חיוב עליו לצאת יותר משום איסור דלא יבא ממילא גם רוב אינו חייב להוציא. שהרי ישאר מחולל ועומד. ואי אפשר לחייבו כלל מחמת שאינו יוצא אפילו למאן דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. וכל החיוב ברגע שנעשה פותח טפח וברגע אי אפשר לצאת. ואי אפשר להחשב מעשה מחמת שאינו יוצא. אבל (בדף י"ז) גבי נזיר בקבר דבלאו דלא יטמא קאי ומחייב על שאינו יוצא לגמרי שלא ישאר עליו טומאת חבירו: ד) שם בין אות ט' לאות י' בעיקר החידוש דכיון שמותר לירד שוב חשיב מעשה מה שיכול לירד ואינו יורד. יש לפקפק לכאורה דתוס' וריטב"א לא אמרי אלא ביכול לפשוט ומחוייבין לפשוט. בזה אמרינן דחשיב כאילו לבש בידים כהא דבבא קמא (דף מ"ח.) כיון דאית לי' למלויי ולא מליי' כמאן דכרי' דמי יעוין שם. אבל זה שאינו מחויב לירד אין מניעת ירידתו חשיב מעשה. אך יש להביא ראי' מהא דהמוציא כלאים בבגדו דפושטו אפילו בשוק. ואף דכבוד הבריות דוחה איסור תורה בשב ואל תעשה. כתב ריטב"א משום דיכול לפשוט ואינו פושט חשיב מעשה. ואי אמרת דלא חשיב מעשה אלא משום דמחויב לפשוט. ידחה כבוד הבריות את את החיוב לפשוט דשב ואל תעשה הוא מה אמרת כיון שמחויב לפשוט ואינו פושט חשיב כאילו לבש. הא דחה כבוד הבריות את החיוב לפשוט. ושוב לא חשב כאילו לבש. ולא הוי מעשה כלל. אלא ודאי משום שיכול לפשוט לבד ואינו פושט חשיב כאילו לבשו עכשיו וכן משמע לשון ריטב"א שכתב כיון שיכול. ולא זכר כלל מחיוב: