אבני נזר אורח חיים קלו

ה) ומהא דיש עירוב והוצאה ליום טוב לבד לא נוכל להביא ראי' לנידון דידן. דיש לומר מויעבירו קול במחנה ילפינן דשם לא מפורש שבת רק דילפינן גזירה שוה מוהעברת שופר תרועה מה להלן יום אסור אף כאן יום אסור. ויום טוב נמי יום אסור הוא. אך לפי זה ולפי המבואר בתוס' ריש שבת הא דצריך תרי קראי אל יצא ויעבירו. חדא להוצאה דעשיר וחדא להוצאה דעני. ואם נאמר דמאל יצא לא נילף הוצאה ליום טוב אם כן לא נאסר ביום טוב רק הך גוונא הוצאה דנפיק מויעבירו. לא הך גוונא הוצאה דנפיק מאל יצא. ואם כן אי אפשר ללמוד תחומין בהקישא. דהוצאה דכתיב בלאו דאל יצא. דהא אמרת דהך גוונא הוצאה דנפיק מאל יצא באמת אינו נוהג ביום טוב: ו) נמצא דמדברי תוס' פסחים ראי' מבוררת דמה דגלי קרא דהוי מלאכה בשבת חייב עלי' גם כן ביום טוב. ואם כן בנידון דידן לדעת הרמב"ם דלא אצטריך קרא בחרישה על ידי בהמה רק שיחשב מלאכה, ממילא לבתר דגלי קרא דבהמתך דהוי מלאכת מחשבת חייב ביום טוב. והרמב"ן לפי שיטתו ברמב"ם דכל האיסור משום מעשה בהמתו. שפיר הקשה לו מחורש ביום טוב. אך לפי פירושי ברמב"ם לא קשה כלל וכלל: סימן קמ. א) שם סק"ב סוף דיבור המתחיל ולפלא. ולכאורה אינו מובן דחיוב גומא היינו חופר גומא. והרי כתב הרמב"ם חיוב חופר בחורש. אך זה אינו דמשכחת חיוב גומא בלא חפירה בעפר תיחוח כמבואר לקמן סעיף ג' וכן בהי' שם דקר נעוץ כפרש"י ביצה (דף ז':) בסוף העמוד. מכל מקום יש ליישב דברי רמב"ם דכבר כתב הרמב"ם פרק ז' חיוב חורץ בחורש ועושה חריץ היינו עושה גומא: ב) שם בפנים סעיף ז' ובביאור סקי"א. מיהו המאירי כתב במשנה דל"ט מלאכות הדש בבקרים או במקל. משמע הדש בבהמות נמי הוי אב מלאכה לחיוב חטאת. אף שהוא אינו עושה כלום. כהא דהכניסה לרבקה שתינק ותדוש בגיטין (דף נ"ג.) וחלוק ממחמר משום שכך עיקר מלאכת דישה כדכתיב לא תחסום שור בדישו והוא חידוש גדול וצריך עיון. העירני לזה הרב נ"י מדוואהרט: סימן קמא. א) שם סקי"ג אות י"ב הרמב"ן ורשב"א כו' סוברים מחמר אפילו בבהמת עכו"ם. יש מקום עיון בזה דבאות ז' הוכחנו ממאירי דמחמר משום לתא דבהמה ואינו בבהמת עכו"ם. ובשלהי מכלתין כתב המאירי ליישב הא דמקשה הש"ס והלא מחמר ולא מקשה משביתת בהמתו. משום דאפשר לאוקמא בבהמת אחרים. ולכאורה סותר להנ"ל דאינו בבהמת עכו"ם. וצריך לומר דהאי אחרים ישראלים שהבהמה בת שביתה. שאף שהוא אינו מוזהר על שביתתה. מכל מקום כשמוציאה בידים משביתתה הוי מחמר. ומבואר שהמאירי מחלק בין בהמת עכו"ם לבהמת ישראל אחר: ב) אך הר"ן פרק קמא דעבודה זרה שתי' בהא דמשום נסיוני דמשום שביתת בהמתו ליכא. שהבהמה ברשות לוקח והרי הלוקח גוי. מבואר דסבירא לי' אפילו בבהמת עכו"ם חיוב מחמר. ומדכתב בפרק מי שהחשיך מכאן ראי' למה שכתבתי פרק קמא דע"ז. מכלל דסבירא לי' לר"ן שאין חילוק בין של ישראל אחר בין של גוי ודלא כמאירי שמחלק ביניהם: ג) ומתוס' ורא"ש פרק קמא דיבמות משמע דאין חיוב מחמר אלא בשלו דוקא. דאי אפי' בשל ישראל אחר דליכא משום שביתת בהמתו יש חיוב מחמר. אכתי משכחת לה לאו בלא עשה. ואימא דקרא להכי אתא כנ"ל אות ג': ד) ושלש מחלוקת בדבר מלבד המחלוקת אם הוא משום לתא דידי' אי משום לתא דבהמה] לר"ן אפילו בבהמת עכו"ם. לתוס' ורא"ש דווקא בבהמה שלו. ואפילו בשל ישראל אחר ליכא חיוב מחמר. למאירי יש חילוק בין בהמת עכו"ם לבהמת ישראל ואפילו בשל ישראל אחר יש חיוב מחמר. ליראים ור' אפרים ואור זרוע בשל עכו"ם פטור ובשל ישראל אחר צריך עיון לדעתם. ולרמב"ן ורשב"א בשל ישראל אחר חייב ובשל עכו"ם צריך עיון לדעתם: ה) ודע דבשל ישראל אחר אין לאסור משום שהישראל אחר יעבור על עשה דשביתת בהמתו. דאין שביתת בהמתו אלא במלאכתו או שנהנה על כל פנים ממלאכה כמו שביאר החתם סופר בתשו' שהסכים הבית אפרים בזה וכתב שהוא ברור כהלכה למשה מסיני: סימן קמב. ס"ק כ"ב סוף אות ל' עוד יש להכריע כשיטת תוס' מכילתין [נגד שיטת תוס' פסחים] דטעמא דר' אליעזר משום דחשיב לדידי' פסיק רישי' מחמת קו' רמב"ן כנ"ל אות כ"א עיין שם. שוב ראיתי ברבינו ירוחם נתיב י"ב חלק י"ג כתב שיטת תוס' דמכלתין וזה לשונו ובתוס' כתבו דכבוד אסור משום עפר ועצמות שמזיזין ממקומן וכן עמא דבר עד כאן לשונו: סימן קמג. מלאכת קוצר. א) ס"ק ב' על מה שכתבתי דלרב האי לא הי' קצירת העצים במשכן. הקשה הרב מדוואהרט נ"י דהא הי' קצירת עצים למערכה ושני גיזרי עצים. וזה יקשה גם כן סק"מ אות ה': ב) סק"ו אות כ"א אם כן מתניתין מני. מיהו מתניתין דפרק ב' דעוקצין לפי' התוספתא וכל המפרשים בעציץ שאינו נקוב לא קשה לשיטת התוס' דהא תנא דמתניתין סבירא לי' אימתי לפרש ובאינו גוששת לאו כמאן דמנחא דמיא. ואם כן למה שחוץ לעציץ לכולי עלמא טהור. דיש לומר דדחוי דרבא בנימין דוקא ספינה דעשוי לברוח. ולא קשה מה שהקשיתי באות ד' ואות ה' דאם כן במכלתין פרפוסא דמנחא אארעא