אבני נזר אבן העזר עט

טמאה אני לך ועל זה קשיא לד"מ אפי' בלא אמתלא ולא חזרה לא היתה נאמנת, וע"כ הפירוש שהי' רגלים לדבר דבזה היתה נאמנת ואם חזרה ונתנה אמתלא נאמנת בחזרה וע"ז סיים וכן הוא בפסקי מהרא"י: ז ונראה להביא עוד ראי' מירושלמי דנאמנותה ביש רגלים לדבר רק לגבי עצמה משום שויא אנפשה חד"א, דהנה עיקר סברא דטמאה אני לך בצירוף רגלים לדבר לכאורה לא נדע טעם הדברים, ויש לפרש בשני פנים, פן האחד דרגלים לדבר היינו שיש אומדנא שזינתה כעין גמל האוחר בין הגמלים דרב אחא ריש פרק המוכר פירות, ואף רבנן דפליגי הוא משום חזקת ממון דמדמי לה התם לאין הולכין בממון אחר הרוב דהוא משום חזקת ממון, ולכאורה לאסור על בעלה נלך בתר אומדנא כמו שהולכין אחר רוב להוציא מחזקת היתר דרובא וחזקה רובא עדיף, אך ההיתר משום שטוענת ברי שטהורה וע"כ אינה נאסרת אלא ע"י קינוי וסתירה דעברה על התראתו שוב אין לה נאמנות וע"כ מותרת דווקא באומרת טהורה אני, וכן לשון תוס' ביבמות, וע"כ באומרת טמאה אני לך אף שאינה נאמנת שמא עיני' נתנה באחר, מ"מ אמירתה טהורה אני אזדא לי', ולפי זה גם נגד הבעל מועיל הרגלים לדבר: ח) פן הב' כשיטת פסקי מהרא"י דמשום שויא אנפשה חד"א, והיינו דהר"ן הקשה למשנה אחרונה הא מדאורייתא שויא אנפשה חד"א ותירץ משום דמשועבדת לו ואינה נאמנת להפקיע עצמה משיעבודה, ויש לעיין הא אם נטמאת באמת שוב אינה משועבדת, ולמה לא תהי' נאמנת להפקיע שיעבודו הלוא היא מוחזקת בעצמה, וצ"ל שדומה לטענת מחלת רבית אמנה דאינו נאמן בלא מיגו אף שמוחזק, דמהיכי תיתי נאמר שמחל לו ולא נחשב ספק כלל, כן באומרת טמאה אני לך מהיכי תיתי נאמר שנטמאת, אך ביש רגלים לדבר רגל"ד משוי לי' ספק ושוב נאמנת להפקיע שעבודו משום שמוחזקת בעצמה ועיין תוס' ב"מ (ק'.) דה"מ ולחזי דאף דגודרות אין להם חזקה מ"מ היכי דאיכא דררא דממונא וטוען ברי אין להוציא מידו עיי"ש היטב, וה"נ כשיש רגלים לדבר וטוענת ברי אף שאין ראי' ממוחזקת שלה] מ"מ כיון שיש ספק בלא טענותיהם וטוענת ברי שוב אין לו שיעבוד עלי' ושוב נאמנת לאסור על עצמה משום שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, ולפירוש הפן הב' קמו דברי פסקי מהרא"י דאינה נאמנת לגבי הבעל: ט) העולה מזה שדין אם נאמנת נגד הבעל תלוי בשני פנים האלה ומירושלמי שהביא הד"מ והגמ"ר יש ראי' לפן זה השני, דאלו לפן הראשון דברגלים לדבר נאסרת בעצם אך אמירתה טהורה אני מתירתה, איך יועיל עוד אמתלא על אמירתה טמאה אני להיות לה עוד נאמנות אח"כ לומר טהורה אני, הלוא בתוס' יבמות (קי"ח.) בד"ה סד"א כו' דמוקי לה התוס' במודה לדברי חברתה ונתנה אמתלא ואעפ"כ אסורה להנשא ואינה מותרת להנשא עפ"י הודאתה כיון שאמרה תחילה לא מת ואף שנותנת אמתלא די שתעקור דברי' לא שתהי' נאמנת עוד בחזירתה, וכן כתב מהרש"א שם דלא עדיפא משתיקה עיי"ש היטב, וא"כ ה"נ אי אמרת דצריך אמירתה טהורה אני א"כ אף שנתנה אמתלא על דברי' הראשונים טמאה אני, מ"מ לא יהי' לה נאמנות באמירתה טהורה אני ותהי' אסורה מחמת הרגלים לדבר אלא ודאי אין צורך לאמירתה טהורה אני ושוב מה טעם לצירוף אמירתה טמאה אני לך עם הרגלים לדבר, ע"כ כדעת מהרא"י דנאמנת רק לגבי עצמה משום דשויא אנפשה חד"א: י) אך כל זה לפי דברי הגהות מרדכי שהביא הד"מ. אך לפענ"ד ברור שיש ט"ס בהגמ"ר, שהרי הגהות מרדכי הביא בשם סמ"ג במצוות לקדש אשה ושם בסמ"ג הביא מקום הירושלמי בסוף נדרים מתני' דטמאה אני לך ושם הובא כל דברי הגמ"ר שם, אך דברים אלו דנתנה אמתלא אין זכר למו לא בסמ"ג ולא בירושלמי שלהי נדרים, ובאמת דברים אלו אמתלא בטמאה אני לך צריך לדחוק גם לפי פירושי, שהרי עיקר דהיינו רגלים לדבר חסר מן הספר כ"ש לפירוש הבית מאיר, וברור שט"ס בהגמ"ר ואין להוכיח מירושלמי כלום, אך נסמוך על מהרא"י דרב גוברי': יא) ועוד נ"ל דאף אם נאמר שגם לגבי הבעל נאמנת לומר טמאה אני לך, מ"מ כיון שהודאתה הי' חוץ לב"ד נאמנת אח"כ בב"ד לומר טהורה אני לגבי הבעל, כהא דתשו' הר"ן סי' מ"ז דעד שאמר חוץ לב"ד שאשה זו זקוקה ליבם ואח"כ אמר בב"ד מת סומכין על עדותו שבב"ד, ה"נ סומכין על מה שאמרה בב"ד שהכל שקר וטהורה היא, וכל זה משום דלית בה משום שויא אנפשה חתיכה דאיסורא שלא ביררה דברי' תחלה שזינתה תחתיו רק שיועילו דברי' לגבי הבעל שאמר שנשאה בתולה ולגבי הבעל הוא כשאר עדות שמגידין בב"ד היפוך מה שאמרו חוץ לב"ד וסומכין על עדותם שבב"ד כתשו' הר"ן הנ"ל דאפי' במקום שנאמן חוץ לב"ד מ"מ סומכין על חזרתו בב"ד והוא עד אח"כ בב"ד: יב) אך עדיין יש לעיין שנאמר בזה, שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ובזה אין חילוק בין בב"ד בין חוץ לב"ד כמו בהודאת ממון אף חוץ לב"ד כל שאין בו טענת השבעה והשטאה הוי הודאה ואינו יכול לחזור בב"ד אף שלא ביררה דברי' תחתיו או אינו תחתיו יהי' כמו האומר פ"פ מצאתי באשת כהן נאמן לאוסרה עליו משום ספק תחתיו, הנה שאוסרין משום שויא אנפשי' חד"א בספק, וה"נ נהי שאם היתה טוענת אינו תחתיו היתה נאמנת, מ"מ היכי שמכחשת הכל ואין מאמינים לדברי', משום שויא אנפשה לגבי עצמה הוי ספק תחתיו ותיאסר מספק: יג) אך הא ליתא שהרי במהרי"ק הובא בש"ך יור"ד סי' ב' ס"ק י"א באומר שראה שו"ב הוציא טריפה מתח"י מותר לאכול אח"כ משחיטתו אפי' הוא עצמו, ולא שייך בזה שויא אנפשי' חד"א דאף לפי דבריו אם הי' עושה תשובה לובש שחורים כו' הי' כשר יעיי"ש היטב וכ"ש הכא דלא שייך בזה שויא אנפשה חד"א כיון שבידה לברר דברי' שלא הי' תחתיו, ואינו דומה להא דפתח פתוח שהבעל אומר שהיא לו ספק איסור וכיון שספק דאורייתא לחומרא הא שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא שאסור מחמת ספק בלי היתר משא"כ בזה שאמרה לשון שאינו מבורר אם לאיסור אם להיתר לא שייך בזה שויא אנפשה חד"א קו"ח מנדון מהרי"ק הנ"ל: יד) ויש מקום עוד לומר דמספק לא נפקע שעבודו כמו איני יודע אם פרעתיך (ואף שהבעל אינו יודע כל דלא הוה לי' למידע לא מגרע שמא דידי' כמבואר באחרונים סי' ע"ה, ומקורו מדברי הרשב"א פרק הזורק] ושוב לא שייך שויא אנפשי', אך עומד נגדי דברי רשב"א פרק הזורק דכשיש ספק לפנינו יחלוקו