אבני נזר אבן העזר עב

על בעלה בעידי כיעור וז"ל דוודאי אין לך דבר מכוער יותר ממי שקינא לאשתו עפ"י עצמו או עפ"י ע"א ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ונכנסה עמו לבית הסתר כו' ואפי"ה אינה אסורה על בעלה עכ"ל, הנה דקינוי שלא היתה כפי משפט הקינוי, מ"מ עכ"פ משוי לי' להסתירה כיעור, וא"כ נאסרת להנטען, דלנטען היא נאסרת לכתחילה אפי' בלא קול: ט) ויש לפקפק בזה לפי הירושלמי ריש סוטה אמר ר' מנא לא אמר אלא עמו אבל זה אחר זה לא, ר' אבין אמר אפי' זאח"ז, והיינו דבזה אחר זה אין ראי' שנכנס הראשון על דעת שיכנוס גם השני [וכמ"ש במהרי"ק שורש ק"ס עיי"ש], והנה מדלא חלקו הפוסקים קי"ל כר' אבין, מ"מ י"ל שהוכחת הרשב"א מנכנסה עמו יחד, דאף זה במשמעות הלשון נכנסה עמו, אבל בזאח"ז אף בקינוי שלא כמשפטה לא חשוב כיעור, ועוד דסברת הרשב"א הזו אין הכל מודים בה, שהרי לפי מה שחזר ר"ת לפסוק כשאלתות וס"ל דעידי כיעור כעידי טומאה, ע"כ לומר דסתירה עם קינוי שלא כמשפט לא תשוב כיעור: י) עוד יש מקום עיון בתוס' כתובות (י"ג.) דמקשה אהא דאין אוסרין על היחוד מההוא דשלהי נדרים נואף דעל לגבי דההיא איתתא אתא בעל אמר לי' נואף לא תיכלי מהני תחלי דטעמינהו תויא, אמר רבא איתתא שריא דאי איתא דעביד איסורא ניחא לי' דלימות, הא בלאו האי טעמא היתה אסורה, ויש לומר דנואף שאני, וא"כ בנ"ד שהיא נואפת נמי תתסר לבועל בסתירה לבד, דמה נ"מ אם הוא נואף והיא בחזקת כשרות, ומה לי היא נואפת והוא בחזקת כשרות: יא' האומנם כי דבר תימה לומר דנסתרה עם נואף תיאסר לבעלה, ובסוטה (כ"ו:) גוי מקנין על ידו, מבואר דבסתירה לבד לא נאסרת, דרוב נכרים פרוצים בעריות הם, אך בפרק אעפ"י מפרשים התוס' להני עובדי דשלהי נדרים לנחשד דמתסרא לי' בעידי כיעור לבד, אך הוקשה להם בכאן דהתינת בעובדא קמייתא, דהוה מהרזק בביתא היא ואנתתא דפירוש הר"ן מלשון דהרזקי' באנדרינא דפרק החובל, ושם פירש"י שסגרו במסגר, וזה נחשב כיעור כדקי"ל בש"ע סי' י"א דהגיפוי הדלתות במנעל הוי כיעור, אך בעל לחוד הוקשה להם דבסתירה לחוד הא אף לנחשד לא מתסרא, וכן פירש בפסקי מהרא"י סי' רנ"ב דברי התוס' אלו דמפרשים לנחשד, אך דמהא דאין אוסרים על היחוד משמע דאפי' לנחשד אין אוסרין עיי"ש, וע"ז מתרצים נואף שאני, דבזה חשוב כיעור ביחוד לבד, וזה ברור בכוונת התוס', מ"מ בנידון דידן תיאסר לנחשד כיון שהיא נואפת, הן אמת דלפי פירוש הר"ן שלהי נדרים דאי לאו הני טעמי הי' ראוי לבעל נפש לחוש לעצמו כדי לצאת ידי שמים, אין ראי' דחשוב כיעור, דאפי' בעוברת על דת גרידא מבואר בסי' קט"ו דמצוה לגרשה, מ"מ צריכין לחוש לדברי התוס' ולא מצינו חולקים עליהם בזה: יב) העולה מהנ"ל דיש לנו שתי סברות שיחשב כיעור, הא' מצד הקינוי ב"ד הגרועה עם הסתירה, הב' מפאת שהיא נואפת עם הסתירה, וכ"ש בצירוף שניהם יחד: יג) אך יש מקום להתיר בנ"ד אפי' בכיעור, והוא עפימ"ש בתשו' הרא"ש כלל ל"ב סי' ט"ו באשה שנשאת בטעות עפ"י ע"א שהעיד שמת בעלה, ואח"כ מת בעלה השני ונעשית משרתת אצל אחד, ויצא קול שנתייחדה עמו, ואח"כ בא בעלה הראשון וגרשה בגט, מהו שתהי' מותרת להיות בבית זה שיצא הקול, והשיב דכיון דלא היתה נאסרת לבעל בשביל אותו הקול, דלקלא דבתר נשואין לא חיישינן גם לבועל אינה נאסרת, ותמוה דהא לדעת הרי"ף ורמב"ם נאסרת בעידי כיעור לבועל, אף שמותרת לבעל, ואם הרא"ש סובר כשאלתות, מ"מ איך השיב בפשיטות נגד הרי"ף והרמב"ם [והי' לו להשיב מה דמוכח בסוטה (כ"ה.) דאמר שם באלמנה לכה"ג דמקנא לה לאוסרה אבועל, הנה דגם אבועל לא נאסרת בלא קינוי] בפרט שהב"י כתב דהרא"ש ס"ל כרי"ף ורמב"ם: יד) והי' נ"ל לומר דהרא"ש סובר דמה דנאסרת לנטען בעידי כיעור אף דלבעל מותרת, ואיסורא דבועל נצמח מאיסור בעל, וכיון שלבעל מתירין אותה א"א לאוסרה אבועל, היינו משום דכשנשאה החזיק הקול, והחזקת הקול נולד לאחר גירושין, ואוסרין אותה למפרע אבעל ג"כ. אבל כל זמן שלא נשאה מותרת היא לו, וע"כ יכולה להיות בביתו, אך זה אינו דבש"ע סי' י"א סעיף ז' פסק מדברי רא"ש אלו, דכל שאמרו חכמים לא יכנוס אפי' באותו מבוי לא תדור אף דעדיין ליכא החזקת הקול: טו) אשר ע"כ נראה עפ"י מה דאמרינן ריש פרק ואלו נדרים דברים שבינו לבינה לעצמו מיפר לאחרים אינו מיפר, וכתבו הרא"ש והר"ן דכל זמן שלא נשאת חשוב לעצמו כיון שראוי' לשוב אליו, אך אם נשאת דשוב אסורה לחזור לו חל הנדר, ולפי"ז י"ל דאף הרי"ף והרמב"ם מודים דכל שלא נאסרת לבעל אף לנטען מותרת, אך משום דאחר שגירשה בעלה נאסרת אף לבעלה, ואף אם ישאנה שנית, יהי' קלא דמקמי נשואין שניים, וכי היכי דאמרינן בגיטין (פ"א) ביצא קול על אשת כהן שהיא גרושה ומת הכהן ונשאה כהן אחר תצא מן השני משום דהוי קלא דמקמי נשואין שניים, וה"ה דיש לומר כן באותו בעל שנשאה שנית, ובירושלמי גירש מהו שיחזיר, אם לא כן אתה מוציא לעז על בניו, עד כאן, מבואר דאם אין לה בנים לא יחזיר, ואף דמודינא דאם כנס לא יוציא, היינו משום דאמרינן קם בקלא דליתי', ועיין בנמק"י ובב"ש, מ"מ כל כמה דלא כנסה אסורה לו אף לענין דיעבד ודו"ק, וכיון שאחר הגירושין נאסרה לבעל מחמתו נאסרה אף לנטען: טז) וכל זה באשה דעלמא דלולי זה הנטען היתה מותרת לחזור לו לאחר גירושין, נקרא מה שנאסרה מכח זה שנאסרה לבעלה, דכהאי גוונא לענין דברים שבינו לבינה כשראוי' לחזור חשוב דברים שבינו לבינה כנ"ל, אבל בנידון הרא"ש שבלא"ה נאסרת לראשון מחמת שנשאת תחילה לאחר ואסורה לחזור לו, אף שנאסרה עליו אחר הגירושין מחמת הזנות ג"כ, לא חשוב שנאסרה לבעלה כיון שאסורה לחזור לו, כי היכי שאינו חשוב דברים שבינו לבינה כשנשאת לאחר וכנ"ל ודו"ק היטב: יז) ובזה מיושב קושיית הנוב"י על הרי"ף והרמב"ם, דבכיעור לרבי אסורה לבועל ולא לבעל, מה מקשה בסנהדרין (מ"א) יאמרו לאוסרה על בעלה השני באנו, אימא דר' חנן כרבי ס"ל דבכיעור לבד נאסרת לבועל, ולמה אמרו שראו כמנאפים, די שיאמרו שראו עניני כיעור, ובשלמא לשאילתות דלרבו בכיעור נאסרת