אבני נזר אבן העזר תסו

ודווקא שתצא שדך לחירות דומיא דעבד שיוצא לחירות, נראה דס"ל קבלת רבו גרמה לו, וע"כ אין ראי' לקנין שדה כנ"ל, ודווקא שתצא שדך לחירות דבקבלתו הכסף נסתלק משיעבוד וממילא השדה לגמרי ללוה דומה למשכונו של ישראל ביד גר דמשמת הגר פקע שיעבודי', וממילא הוא ללוה ולא מהני זכיית האחר, אבל בקנין לא מהני עד שיתן הוא, וכן משמע בירושלמי בהא דמכרו וקידש בדמיהן מקודשת ר' זעירא אמר בשאין דמיהן ופירשו הראשונים דלא חשיב דמים רק מתנה או גזל בידו ואל"כ הי' אסור למחליף עצמו ולא היתה מקודשת, וקשה בתרתי חדא דמה בכך דלו אסור הא לדידה מותר וקבלת האשה גרמה, ועוד דלמה לא יחשב דמים אם מכר האיסורי הנאה לגוי הלוא לגוי מותר בהנאה, אך ירושלמי לטעמי' דבקידושין לא אמרינן קבלת האשה גרמה, והוא הדין שאינו מתחייב הגוי בדמים למוכר כיון שלמוכר איסור הנאה הוא ולא נתן לו המוכר לא כלום וקבלתו גרמה לו להתחייב הא לית לי': יב) העולה מהנ"ל דלהרי"ף והרמב"ם בבלי וירושלמי פליגי דלדידן דקי"ל כבבלי לא אמרינן קבלת רבו גרמה לו בעבד כנעני וה"ה דלא נפקע חוב ושיעבוד משכון בקבלת המלוה, והא דמהני פרעו אחר הוא מדין זכי' או משום דמלוה בעצמו מוחל לו כשמקבל הכסף. אך לירושלמי מהני מדין קבלת בע"ח גרמה וא"צ לזכי': יג) והנה שלהי ב"ב פירש"י דחיוב ערב משום דשליחותא דערב עביד מלוה כאילו הוא עצמו הלוה וטעמא דבהאי הנאה דמהימנינין לי' צריך כי היכי דלא ליהוי כאסמכתא, ואף דבאומר תן לפלוני חייב אף שלא אמר ואתחייב אני לך כמ"ש הר"ן בחי' ב"מ, מ"מ זה שאמר הלוה ופלוני הרי פלוני הלוה ולא הוא, וצריך לומר כוונתו שאם לא יפרע יהי' הוא הלוה וזה אסמכתא ונשאר הלוה לוה ע"כ צריך טעם זה ודו"ק] ועיין בתשו' הרשב"א ח"ד ס"ב ובחו"מ סוף ס"ק ע"ז דאם אמר לאחד צא גנוב וכל נזק שיגיע לך אשלם לך פטור דאין זה שלוחו לדבר עבירה ובמה נתחייב בו עכ"ל, הרי דס"ל חיוב ערב מדין שליחות ממש, ובחי' הרשב"א קידושין (ח') ירושלמי שהביא יעיי"ש, והמעיין בירושלמי וברשב"א יראה איך שס"ל לרשב"א דחיוב ערב מדין שליחות ממש: יד) נחזור לנ"ד דפורע חובו של חבירו שיש עליו משכון ממנ"פ אם יחול הפרעון מדין זכי' הרי זכי' מדין שליחות וכיון ששלוחו של לוה הוא הרי הלוה מחוייב לשלם לו כמו תן לפלוני אף שלא אמר שיתחייב אני לך חייב מדין ערב כמ"ש בחי' הר"ן פרק השואל ולא מבעיא לדעת הרשב"א הנ"ל דתלוי באם יש לו דין שליח דאף דאמר לו היכי דאין לו דין שליח פטור ה"ה להיפוך בזכי' אף שלא אמר לו כיון שיש לו דין שליח חייב, אך אפי' אם נאמר דלא כרשב"א אלא דאפי' בכה"ג חייב מ"מ הרי בנדרים (ל"ה:) אמרינן דכהן שליח דידן הוא אסור להקריב לו, הרי דהיכי דיש לו דין שליח אסור כאילו צוהו, ה"נ בזכי' כיון דמדין שליחות הוא נתחייב כאילו צוהו, וע"כ תאמר דלא ניחא ללוה שיהי' שלוחו כדי שלא יתחייב, א"כ איך יחול הפרעון, וע"כ משום דמלוה בעצמו מוחל לו, ובזה שפיר חשוב נתינה כמו המקדש במלוה שיש עלי' משכון, וכיון שמלוה מוחל ללוה עבור ממונו של זה הרי המלוה שלוחו של הפורע כדאיתא ריש המדיר בהא דיעמוד פרנס ופרנס לאו שליחותו עביד, הרי דבעל הנותן מעות לאחר שיפרנסנה הרי הפרנס שלוחו של בעל וה"נ המוכר שלוחו של הפורע וכאלו הפורע נתן לה וחייב: ע"כ הוצרכו הרי"ף והרמב"ם לטעמא דמפייס הוינא לי' ולעולם הפורע לאו שלוחו של לוה דאינו רוצה לוה שיהא שלוחו שלא יתחייב ונפטר ממלוה כי המלוה בעצמו מוחל לו, ומ"מ פטור מלשלם משום טעמא דמפייס כו' וכל זה לגמ' דידן לפסק הרי"ף והרמב"ם דלא אמרינן קבלת רבו גרמה לו אבל הירושלמי לשיטתו דקבלת רבו גרמה לו א"כ אף בלא שליחות הוה פרעון שפיר אמרינן דלא ניחא ללוה שיהי' שלוחו ואעפי"כ הוי פרעון דקבלת מלוה גרמה לו ואגלאי למפרע דלא הי' משכון שלו לעולם ולאו נתינה ומבריח ארי הוה ודו"ק: חידושים מס גיטין סימן שנ פרק המביא גט א) (דף ב' ע"א) במתני' ברש"י ד"ה צריך ושליח זה הבעל עשאו שליח להולכה ומשמע מדבריו דשליח לקבלה א"צ לומר בפ"נ ובפנ"ח וכן הוא בר"ן וכתב טעם לזה משום דכשהבעל בעצמו מגרשה בנתינתו תו לא אתי ומערער, וצ"ל דאפי' לרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה מ"מ כל דליכא חשש שיבוא ויערער א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ כמו אם הבעל עצמו מביאו ועיין לקמן ע"ב בתוד"ה לפי: ב) מיהו ק"ל מדאמרינן לקמן (ט') דשוו גיטי נשים ושיחרורי עבדים למוליך ומביא, וכיון דקי"ל שיחרור זכות הוא ואינו יכול לחזור ומשום דהאומר תנו כאומר זכו ומבואר בתוס' לקמן (י"ב) דה"ה הולך בעבד כזכי דמי וא"כ הוה שליח לקבלה ואמאי צריך לומר בפ"נ ובפ"נ: ולדעת הרי"ף דכי אמרינן זכות הוא היינו לענין דלא מצי למיהדר בי' אבל גיטא לא הוי עד דמטי לידי' ניחא, ואפשר שמכאן יצא להרי"ף דין זה: ג) ולהבין סברת הרי"ף נראה עפ"י דעת הר"י מיגאש תלמידו דעבד יכול ליעשות שליח להולכה ודווקא שליח לקבלה דתיכף משהגיע גט לידו מתגרשת לא מהני בעבד עיי"ש, ולכאורה קשה לדבריו הא דמבעיא להש"ס לקמן ריש האומר התקבל איש לקבלה ואשה להולכה מאי ופשיט ממתני' דאיש נעשה שליח לקבלה והדר מבעיא דילמא דווקא איש נעשה שליח לקבלה שכן אב מקבל גט לבתו קטנה אבל אשה להולכה מאי ולבסוף מסיק דאפי' אשה נעשית שליח להולכה, ומשמע דווקא אשה נעשה שליח להולכה משום דאיתי' בקבלה עכ"פ כי היכי דהוה בעי למימר דאיש נעשה שליח לקבלה בלאו טעמא דאב מקבל גט לבתו קטנה, אבל עבד אינו נעשה שליח להולכה. דאי אפילו עבד נעשה שליח להולכה מאי מבעיא לי' באשה: ד) ולדעת הר"י מיגאש ז"ל צ"ל דבאמת לפי המסקנא היינו טעמא דאשה נעשית