אבני נזר אבן העזר תנו

נעשה כלוה ואם לא הי' יכול לסלקו לא הי' נעשה לוה כלל, ואף רבא לא השיבו אלא דכמאן דאתי דיינין לי', וגם הקדש יכול לפדותו וחשוב השדה של הקדש, וכן ביקדשו ידי לעושיהם אם הי' בידה להפקיע עצמה גם גבי הקדש הי' יכול להפקיע ידי' מיד בעל, דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, וה"נ הקדישה כל זכות שיש לה בידי', ועוד יתבאר לפנינו ראי' לזה, אבל השתא שאינה יכולה להפקיע עצמה רק במחילת המזונות וזכות מזונות לא הקדישה ואינו יכול ההקדש להפקיע זכות הבעל ולא חשוב של הקדש למעשה ידי' ולא חל הקדש כלל דלגבי הקדש לא מעלה ומוריד מה שהיא יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה כיון שהגזבר אינו יכול להפקיע זכות הבעל ואינו של הקדש כיון שמעשה ידי' של בעל, ואף דבגמ' קרי לזכות הבעל רק שיעבוד, מ"מ חשוב שלו למעשה ידי', וכיון שאין גופה קנוי ממש קרא לי' הש"ס שיעבוד כההוא דהחולץ (מ"ו) דקאמר נכרי לא קני לי' אלא למעשה ידיו ושיחרור מפקיע מידי שיעבוד, הרי דקרי הקנין למעשה ידיו שיעבוד אבל לעולם קנין ממש יש לו למעשה ידי' וע"כ לא חל הקדישה למעשה ידי' למה דס"ד דאין קונמות מפקיעין מידי שיעבוד: סימן של (שם ע"ב) בגמ' נדרה שלא להניק את בנה ב"ש אומרים שומטת דד מפיו ובה"א כופה ומניקתו, אין לפרש באסרה על עצמה, דהא אין מאכילין לאדם דבר האסור לו [ואין לפרש שתשכור מינקת, דזה חידשו התוס' רק למסקנא] ואין לפרש שאסרה הנאת הנקה על בעלה, דא"כ מה טעמא דב"ש דאמרי שומטת דד מפיו, שהרי המדיר הנאתו על חבירו זן בניו אפי' קטנים, ואין לפרש שמותרת לשמוט דד מפיו דאף בלא נדר לב"ש תוכל לשמוט דד דאינה מחוייבת, וע"כ לפרש שנדרה הנקתה על בנה ואף שקטן הוא אין מאכילין אותו איסור בידים, ושמעינן מהא שחל נדר על הקטן לענין שלא להאכילו בידים, ועיין ש"ך יו"ד סי' א' ס"ק כ"ז ועיין יבמות (ל"ג) בענין הביא שתי שערות בשבת דחשוב איסור בבת אחת: סימן שלא (שם) בתוס' ד"ה קונמות קאמרת וא"ת א"כ כל אדם יפקיע כל ממונו מבע"ח ע"י קונם, ונראה דהנה מה שקונם מפקיע מידי שיעבוד היינו משום דאין לו פדיון ומה שאין לו פדיון כתב הר"ן דלא אלים למיתפס פדיונה, ומזה נראה דאם אח"כ נעשה קונם כללי דשוב הבע"ח יוכל לגבות ונפקע אז הקונם פרטי, וא"כ יש עצה להמלוה שיאסור הנאתו על הלוה ויהי' הלוה מחוייב לשלם ההנאה: סימן שלב א) (דף ס ע"א) בגמ' יכול יהא חלב כו' ולא אוציא את הדם כו', שיטת הרמב"ם דווקא חלב ודם מותרין אבל בשר אדם בעשה, והרמב"ן ז"ל סובר דמותר לגמרי רק מת אסור בהנאה אבל בשר מן החי ואבר מן החי מותרין ואין בהם רק מצוות פריש, ויש לעיין בשערות אדם לסת"מ מהו: ב) ונראה דלדעת הרמב"ם ז"ל דבעשה, אסור משום למען תהי' תורת ה' בפיך מן המותר בפיך, ולכאורה יש לצדד להתיר, דדווקא בהמה טמאה דהיוצא ממנה טמא ע"כ גם השערות לא חשובים מותר בפיך שאילו הי' אוכלין הי' אסורין באכילה, משא"כ באדם דהותר היוצא ממנו חלב וכן דם דחשוב יוצא ממנו כמ"ש הר"ן ז"ל, ע"כ גם השערות דיוצאין מן האדם אף אם הי' אוכלין הי' מותרין וחשוב מותר בפיך: ג) אך נראה דזה אינו שהרי בשבת (כ"ח:) מקשה אדר' יוסף דאמר לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד, דבעי למימר דלתפילין מקשה דמלמען תהי' תורת ה' בפיך נפקא, ומשני לא צריכא אלא לעורן כלומר דלא כתיב בי' מידי ומקשה הא נמי הלמ"מ דהא אמר אביי שין של תפילין הלמ"מ ומשני לא צריכא אלא לשערן, ומקשה הא נמי הלמ"מ שיהי' נכרכות בשערן ופירש"י מן הקלף כלומר בשל טהורה, הרי דאף דבשערות לית בהו אותיות ולא נתמעטו מקרא דלמען תהי' תורת וגו' מ"מ כיון דקלף בהמה טמאה פסול השערות נמי פסולין, ה"נ בשערות אדם כיון דעור אדם פסול דעור לאו יוצא מן האדם רק גוף האדם, השערות נמי פסולין: ד) אך לדעת הרמב"ן דבשר אדם מותר מה"ת יש לומר דשערות אדם כשרין, ואף דבריש מס' סופרים הלמ"מ שיהיו נכתבין על בהמה טהורה ועל גבי חי' טהורה וכורכן בשערן, אין לומר דווקא בהמה וחי', שהרי עוף עורו כשר אלמא דבהמה ותי' לאו דווקא, ובירושלמי דמגילה פרק א' הלכה ט' הלמ"מ שיהי' כותבין בעורות ונכרכין בשיער, א"כ כל עורות ושערות כשרין לבד הטמא שנתמעט מן המותר בפיך: ה) אך גם בזה יש לפקפק כיון שסוף אדם למיתה ומת אסור בהנאה לא חשוב מותר בפיך, ודווקא בהמה שסוף בהמה לשחיטה חשוב מותר בפיך, ואף נבילות חשוב מן מותר בפיך כיון שסתמו לשחיטה, וכן אדם דסתמו למיתה ואסור, אף אי מתרמי שהופשט עורו מחיים חשוב מן האיסור כיון שסתמו למיתה: סימן שלג פרק המדיר א) (דף ע') בגמ' וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כו' קשה לי דהא המודר הנאה מחבירו בסתמא מודר הנאה מנכסיו כמ"ש הר"ן ריש נדרים במודר אני ממך, וכן משמע בנדרים בכמה מקומות, וכיון דמטלטלין לאו בני שיעבודא נינהו אלא דמיני' אפי' מגלימא דעל כתפי' משום דהוא מחוייב לשלם, אבל על המטלטלין גופי' אין לו שום שיעבוד ושפיר יכול לאוסרן [ועוד קשה לפי זה אזיל קושיית הש"ס ע"כ ג"כ דפריך לאו שליחותי' קעביד, ולהנ"ל ניחא כיון דהנאת גופו לא נאסר דגופו משועבד לפרוע אלא שנכסיו היינו מטלטלים נאסרים, וכשאחר זנה מנכסי האחר אפי' היא בשליחותו אין איסור דאפי' הוא עצמו