אבני נזר אבן העזר מג

הבא על הפנוי' עשאה זונה וממאנת לא נעשית זונה, והיינו משום דבשעת ביאה בחזקת אשת איש היתה, ועולה בזכרוני שהריב"ש פירש כן, ויש ראי' לזה מרמ"א סי' קנ"ז סעיף ד': כ"ד הדוש"ת הק' אברהם סימן כב דין פצוע דכה ע"י חולי אם חשוב בידי אדם או בידי שמים. א) ידוע דהרא"ש אוסר וכתב שכן דעת רש"י וכתב שכן מוכח בירושלמי וכן כתב הרמב"ן בספר הזכות (מ"מ כתב רמב"ן לבסוף שהדברים מטין כדעת הרמב"ם להתיר וכן בחי' הביא דברי רמב"ם דכשר ולא חלק עליהם אך הרמב"ם וסמ"ג מתירים ובש"ע נוטה לאסור, ובדין כרתו כלב דהרמב"ם כתב דחשוב כמו בידי אדם ופסול והסמ"ג דילג דין כרתו כלב וכן בש"ע וכן הטור לא העתיק דברי רמב"ם בכרתו כלב ואף לא כרתו קוץ, וכל זה צריך טעם, וגם במה שכתב רש"י דע"י חולי חשוב בידי אדם, והקשה מהרש"ל מהא דכתב רש"י (כ':) סריס אדם שסירסו אדם ולא ע"י חולי נסתרס מאליו, מבואר דע"י חולי חשוב בידי שמים, ותירץ בתשו' צמח צדק החדש עפ"י פירוש רש"י סוטה (כ"ו.) סריס אדם אסור לקיימה משום לא יבא פצוע דכה, ובתוס' שם דסריס דהיינו שתה כוס של עקרין מנ"ל שיתחייב משום פצוע דכה, ואי מהא דיבמות (כ':) י"ל דלא מקשה מסריס אדם רק מפצוע דכה ממש ועיי"ש, וע"כ רש"י לשיטתו דשותה כוס עקרין נאסר משום פצוע דכה והיינו סריס אדם כנ"ל, ובזה מחלק רש"י דווקא שבידי אדם ששתה כו' אף שבאיברי הולדה אין קלקול רק בפנימיותו חשוב פצוע דכה, אבל אם ע"י חולי נסתרס בפנימיות ואיברי הולדה קיימים לא הוי פצוע דכה עכת"ד בעל צ"צ, ומ"מ הדבר כעין פשרה דכיון דס"ל לרש"י סריס בפנימיותו כשהיא בידי אדם הוה פצוע דכה וס"ל מחמת חולי חשוב בידי אדם, למה לא יחשב סריס מחמת חולי בפנימיותו פצוע דכה: ב) ולפענ"ד נראה ליישב הכל בעזהי"ת, הנה מקור הדין אם מחמת חולי חשוב בידי אדם תלוי בפירוש ירושלמי, דלדעת רוב הפוסקים דמחלוקת חכמים עם ר' ישמעאל בנו של ריבר"י בבעל ביצה אחת היא בידי שמים, סוברים דהירושלמי שמפרש דפלוגתא דפצוע דכה בידי שמים תלוי במחלוקת בעל ביצה אחת דלחכמים בידי שמים פסול ולר' ישמעאל כשר, זה נשאר במסקנא דבעל ביצה אחת אינו כנעשה כך בידי אדם, ומה דמסיים בירושלמי כולה כרבנן הרי שעלתה בה חטטין כו' היינו דחכמים במחמת חולי, ובידי שמים ממש שנולד כך [ולרש"י גם מחמת רעמים וברד] כולהו מודים דכשר וברייתא דבידי שמים כשר בנולד כך וברייתא דבידי שמים פסול במחמת חולי וכמ"ש רמב"ן בס' הזכות עיי"ש, ולזה כוון הרא"ש במה שכתב דבירושלמי משמע דמחמת חולי פסול: ג) אך זה לשיטת רוב הפוסקים דאף למסקנת בעל ביצה אחת אינו בידי אדם אבל ר"ת הביא מירושלמי דבידי אדם, והיינו אף דתחילה מפורש בירושלמי דבידי שמים, מ"מ מסקנת הירושלמי כולהו כרבנן, היינו משום דהם מיירי בידי אדם ע"כ פוסלים, ולפי זה מה שכתב בירושלמי אח"כ הרי שעלתה בו חטטין. הוא מאמר בפני עצמו, ומסקנא בידי אדם כמו שהוא בידי שמים, ולפי זה מוכח בירושלמי להיפוך דע"י חולי חשוב בידי שמים, וע"כ הרא"ש דמסקנתו דלא כר"ת ובעל ביצה אחת היינו בידי שמים, ע"כ פסק דמחמת חולי פסול ושכן מוכח בירושלמי, והסמ"ג דמסקנתו כהר"ת דבעל ביצה אחת כשר היינו אפי' בידי אדם ע"כ פסק מחמת חולי כשר, ורש"י דמשמעות דבריו דבעל ביצה אחת היינו בידי שמים מדכתב הטעם שאינו פצוע דך וכרות ואי בידי אדם כרות הוא ע"כ פסק מחמת חולי פסול, אך דלפי זה צריך להבין שיטת הרמב"ם שפירש בעל ביצה בידי שמים ומ"מ מכשיר במחמת חולי: ד) ונראה בזה דהנה טעם הסוברים מחמת חולי חשוב בידי אדם פירש התב"ש סי' ל"ו ס"ק ע"ה משום דרוב חולאים הם בגרמא דאדם כמ"ש חז"ל כתובות (ל'.) צינים ופחים בידי אדם, אך דברים אלו לכאורה תמוהים שהרי בסנהדרין (ע"ח.) ההורג גוסס בידי שמים ד"ה חייב טריפה ד"ה פטור ופליגי בגוסס בידי אדם מר מדמי לה לטריפה מר מדמי לה לגוסס בידי שמים ת"ק מדמי לטריפה ולא דמי לגוסס בידי שמים דלא אתעביד בה מעשה דאי אתעביד בי' מעשה ריב"ב מדמי לגוסס בידי שמים ולא דמי לטריפה מ"ט טריפה מחתכי סימנים האי לא מחתכי סימנים, ואי ע"י תולה חשוב כבידי אדם אף גוסס בידי שמים הא מחמת חולי הוה לי' כבידי אדם, ואם תאמר דגוסס בידי שמים דע"י גרמא דאדם לא חשוב כמעשה, ה"נ לענין פצוע דכה דיליף מממזר מה ממזר בידי אדם וממזר מעשה ממש בידי אדם: ה) ונראה ליישב דהרא"ש פ"ב דחולין גבי זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה כתב ואע"ג שלא נתכוון לחתיכה אלא שנתכוון להפילה קרינן בי' וזבחת ואכלת כיון שנתכוון להפילה וע"י אותה נפילה שחטה אבל אם נפלה סכין מידו בלא כוונה כו' לא קרינן בי' וזבחת ואכלת כיון שלא נתכוון לשום דבר, והיינו אף שבכחו נדחף ונפל הסכין מידו, מ"מ כיון שלא נתכוון לשום דבר לא חשוב מעשה, [חסר]: סימן כג א) בש"ס יבמות (נ"ז) בעא מיני' ר' יוחנן מר' אושעיא פצוע דכא כהן שנשא בת גרים מהו שיאכילנה בתרומה וכו' ואי לאו בקדושתי' קאי כו' ובתוס' תימה כו' כדמוכח בקידושין ע"ז. [צ"ל:], לולי דבריהם הי' נ"ל ליישב בפשטות דרש"י פירש שם דילפינן מלא יחלל שנתחללה מקדושתה והיינו דנעשית זרה כדאיתא פרק יש בכור, מ"מ אכתי תאכל ע"י בעלה פצוע דכה כהן אי לאו בקדושתו קאי ומותר לנשואה רק חללה דעלמא דלאו גיורת הא אסור לנושאה משום פצוע דכה, אבל בת גרים דמותר לנושאה למ"ד קהל גרים לא איקרי קהל, ע"כ אי לאו בקדושתי' קאי לא סגי בטעמא דבת גר זכר כבת חלל זכר, והוצרך לומר משום דקהל גרים איקרי קהל: ב) אך עדיין אינו מיושב כל הצורך דמ"מ בטעמא דקהל גרים אקרי קהל סגי אף למ"ד בקדושתיה