אבני נזר אבן העזר תכד

ג) ולפי זה מיושב קושיית התוס' דהוה מצי למימר מחצה על מחצה גוי דנגח תורא דידן לדידי' ולפמ"ש ניחא דבזה אפי' רוב ישראל גוי הוא דבזה הספק מדינא אם ישראל רעהו הוא וחייב אם גוי ולאו רעהו ומדינא פטור שפיר אמרינן אוקי ממונא בחזקת מרי' ופטור, וא"כ מאי איריא מחצה על מחצה אפי' רוב ישראל נמי: סימן רסב פרק האשה שנתארמלה א) (דף טז) בתוד"ה דאי, נראה כו' דלמ"ד דמצי טעין פרעתי הכא נאמן הבעל במגו כו' לכאורה אכתי ניחא קושיית הש"ס מנתארמלה שהם לא פרעו ואינם יודעים אם הי' אלמנה רק שטוענין להו טענתא דאבוהון ואבוהון לא הו"ל מיגו דפרעתי דתוך זמנו הי', וצ"ל משום חשש צררי לפני מותו, ומדברי התוס' אלו מוכח דלאו לחיוב שבועה לחוד חיישינן לצררי, רק גם לפטור ממון, ועיין בקצוה"ח סי' מ"א: סימן רסג א) (שם ע"ב) בתוד"ה מאי איבדה וא"ת א"כ אפי' במקום שכותבין הו"ל לאוקמי כו' ונראה דהנה בחו"מ סי' ס"ו סעיף ט"ז הביא המחבר שני דיעות במוכר שט"ח לחבירו ופרע הלוה למלוה אם צריך לשלם עוד הפעם ללוקח עיי"ש, ונראה דתליא בטעם דיכול המוכר למחול, שאם הטעם משום דמכירת שטרות דרבנן ומה"ת נשאר למוכר, א"כ ה"ה בפרע למלוה, אמנם לשיטת ר"ת משום דשיעבוד גופו נשאר למלוה, וע"כ הפירוש שמחוייב למלוה לשלם ללוקח, דאל"כ יתחייב לכתחילה לשלם למוכר ולא מהני כשפרע ללוקח] (למלוה) והנה התוס' הביאו בשם ר"ת שני התירוצים, ולשיטת הפוסקים דכתובה דרבנן, ע"כ צ"ל הטעם דשיעבוד גופו נשאר גבי מוכר, דאל"כ אמאי תוכל למחול הכתובה, הא מה"ת אף לה אינו משועבד כלל ומדרבנן השיעבוד ללוקח, ומזה נשמע דאם פרע לה הכתובה דצריך לשלם ללוקח, ולפי זה יקשה אמאי צריך לשלם לה כשאין לה הכתובה שמא מכרה לאחר, בשלמא כשכתובה בידה אף אם מכרה לאחר יתחייב הלוקח ללוה משום תקנה כשפרע הלוה ולקח השטר, משא"כ כשנשרף השטר: ב) אבל במקום שאין כותבין כתובה נראה דהכתובה דאורייתא, דלכאורה קשה כיון שכתב לה מה בכך שהכתובה דרבנן למה יגרע מחייב אני לך מנה בשטר, ונראה דהנה ר"ת כתב הטעם דחייב דכיון דטרח למיכתב שטרא גמר ומקני, אבל בכתובה הי' מוכרח לכתוב לה מכח תיקון חכמים, אבל במקום שאין כותבין כתובה שוב הוי הכתובה דאורייתא ולא מצי הלוקח לגבות ודוק היטב: סימן רסד א) (דף י"ז ע"ב) בגמ' משכחת לה שאכלה שתים בחיי האב ואחת בחיי הבן, יש לדקדק דהאי בחיי אב מאי עבידתי', והעיקר דלא מהני שני חזקה בפני הבן והו"ל למינקט שלש בחיי הבן: ב) ונ"ל משום דאי לא אכלה בחיי אב כלל אפי' מיגו לא מהני לרב עוירא ורב אשי ב"מ (ק'.) דאינו נאמן לומר אבד שטרי במיגו כל שחזקה ששומר את שטרו כגון בשטר משכנתא אפי' לאחר ג', וה"ה בשטר מקח שלא אכל שני חזקה, והא דמהני מיגו משום דאכל בחיי אב ג"כ, וכבר כתב הרמב"ן פרק חזקת דמן הדין אפי' יום אחד הוי ראי' שקנאה דאין אדם רואה חבירו אוכל פירות שדהו ושותק, אלא דחזקה דתוך שלש מזדהר בשטרי' ראי' להיפוך ולא מהני לסתור שני הראיות, ראי' דאין אדם רואה כו' וראי' מיגו, ועל כרחין מתני' לדידהו באכלה בחיי אב, וע"כ מוקי סיפא נמי בהכי: סימן רסה א) (דף י"ח ע"א) בגמ' דתניא ראב"י אומר כו' דעת רש"י דפלוגתא דראב"י ורבנן בין בתובעו קטן בין בתובעו גדול, ולפי זה כיון דמוכח בפרק כל הנשבעין בשבועת ה' תהי' בין שניהם ולא בין היורשין דפריך מה לי הוא מה לי. אבוהי דבא בטענת אביו חייב אפי' טענו קטן חייב כיון דמוכח משם דהלכתא כראב"י, דלרבנן הא אפי' טוענו גדול פטור, וע"כ דקי"ל כראב"י ואפי' טוענו קטן חייב, אך להתוס' דפירשו דפלוגתא רק בטוענו גדול טוענו קטן פטור, וכן למפרשים שהביא הר"ן פרק שבועת הדיינים דפלוגתא רק בטוענו קטן אין ראי' משם דהלכה כראב"י, דהתם בטוענו גדול, רק לרש"י מוכח דהילכתא טוענו קטן נמי חייב: ב) (שם ע"ב) בגמ' אבל בבנו מעיז, כתב הרשב"א פרק הניזקין משום דבנו אי אפשר שידע ברי גמור שאין בקי בעסקיהם שמא יש לו בידו כנגדו וכה"ג: סימן רסו סוגיא דהעדים שאמרו א) (שם) תוד"ה מחמת וא"ת ליהמנו במיגו כו' והוא תמוה דהוי מיגו במקום עדים, ונראה דהנה צ"ל אם אומרים שעכשיו עשו תשובה אינם מעידים כלל לגבי עצמם, וכמו מוכר שדה דמצי מעיד שהי' שלו קודם כיון שעכשיו אינו נוגע לו, אך הדבר ניחא דאילו ידעינן שרשעים היו לא הי' נאמנים שעשו תשובה, וכיון שאין נאמנים על התשובה שוב משוי נפשייהו רשעים, וע"ז הקשו התוס' דליהמנו במיגו שעשו תשובה ושוב לא משוו נפשייהו רשעים: ב) בטעמא דאין כת"י יוצא ממקום אחר לא הוי חוזר ומגיד פירש"י משום דכולא חדא הגדה היא, והתוס' כתבו משום דלא חשיב כלל קיום, ולא ניחא להו בפירש"י דא"כ לרב נחמן דאמר מודעא הי' דברינו אין נאמנים אפי' כת"י יוצא ממק"א, ואי כולה חדא הגדה היא מאי טעמא לא יהי' נאמנים, אלא ודאי הכא הטעם משום דלא חשיב קיום כשאומרים