אבני נזר אבן העזר תי

נדודה סופו ליפול, תמיהני, איך מלאו לבו לכתוב שפשוט נגד רשב"א שהקשה באמת דמ"ש זה מזה והנית בצ"ע, ופנ"י תירץ משום דשן לא חשוב אבר, ולא נתתו כלל לטעם שכתב כבודו, ובאמת אינו נכון כלל דהא באינו יכול להשתמש בו תליא מילתא ולא בסופו לנפול: ד) הטעם שכתב כבודו כיון דיליף מממזר שהוא בידי אדם וממזר המעשה בעבירה גם פ"ד לא חשוב בידי אדם רק אם הוא בעבירה, אבל אם הוצרך ליטלו משום פקוח נפש דאינו עבירה ומדמה לנר חולה דחשוב נר ששבת ממלאכת עבירה] לא דמי לממזר עכ"ד, ואינו נראה כלל שהרי עלה לראש אילן והכהו קוץ דחשוב בידי אדם אף שלא נתכוין, והטעם כתבתי בתשובה דילפותא דפ"ד מממזר הקישא הוא ובהיקש קי"ל דון מינה ומינה, וע"כ כמו בממזר נתכוין להטיח בכותל והטיח בערוה דחייב דמתעסק בחלבים ובעריות חייב ופשוט דהוי ממזר, ה"ה בפצוע דכה אף שלא הי' מתכוין חשוב בידי אדם, מזה מוכח דאף שלא הי' בעבירה דדבר שאין מתכוין מותר (ופשוט דנר שהודלק שלא במתכוין חשוב נר ששבת טפי מנר של חולה] מ"מ חשוב פ"ד, וכ"ש בהוצרך ליטלו משום פקוח נפש: ה) כבודו הוכיח דתוס' ס"ל פקוח נפש בשבת הותרה מדהקשו כל מלאכת שבת נימא הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה, ואינה הוכחה שהרי בגמ' מקשה נימא הואיל וחזי לכיסוי דם צפור, אף דעשה דוחה ל"ת לכולי עלמא דחוי ואם אפשר לקיים שניהם מה"ת אינו דוחה כדמוכח פ"ב דיבמות בהא דאיכא מ"ד אם בעלו לא קנו דאפשר בחליצה: סימן רלח א) שם בסי' ד' הקשה כ"ת קטני עיר הנדחת איך נהרגין ע"י העדות שהודחה העיר, הא לגבי דידהו הוי שלא בפניהם, לק"מ שבלאו הכי הקשה הרמ"ה בתשובתו לחכמי לוניל חלילה לאל מרשע ושדי מעול, היתכן להרוג קטנים שלא פשעו, וחכמי לוניל השיבו לו חומר שהחמיר הכתוב בחילול השם ליסר הגדולים שכמה מצטערין בצרת בניהם יותר משל עצמם, והוא כדאמרינן ביבמות (ע"ט.) בבני שאול מוטב שתעקר אות אחת מן התורה לא יומתו בנים על אבות ויתקדש שם שמים בפרהסיא , ה"נ בחילול השם, וע"כ אין קושיא כלל מקבלת עדות שלא בפני הקטנים תעקר אות אחת והועד בבעליו, כללו של דבר כשם שהורגין הקטנים שלא מן הדין לייסר בהם את הגדולים כמו כן הורגין אותם בקבלת עדות שלא כדין לייסר בהם הגדולים שלגבי דידהו הוי בפני בע"ד: ב) ועוד הקשה כת"ר מקטנה שזינתה לרצונה שנאסרת לבעלה לדעת הרמב"ם הא לגבי הקטנה הוי שלא בפני בע"ד, וכן לבעלה כהן נאסרת לכ"ע וקשה כנ"ל, ולק"מ למה שפסקו המחבר והרמ"א סי' כ"ח דבמקום אונס מקבלים שלא בפני בע"ד, ובקטנים הא אפשר להמתין עד שיגדילו וזה בממונא דאיתי' בחזרה, אבל איסורא אי אפשר להמתין דכל שעה ושעה שמשתהה אצל בעלה עובר עלי' בלאו וליתי' בחזרה ג) וכן מה שהקשה עוד ממוציא שם רע על הקטנה דפטור מדכתיב ונתן לאבי הנערה נערה מלא דיבר הכתוב ולמה הי' השם רע, אי לפטור מכתובת בתולה שבשעת נשואין שנתחייב כתובתה כבר היא בעולה, הלא כתובה דרבנן וכעין שכתבו התוס' סוטה (כ"ז) גבי איש איש לרבות אשת חרש, וכתבו תוס' דהאי קינוי הוא לאוסרה דאי לפוסלה מכתובתה הא כתובה דרבנן אפי' לרשב"ג אינו ממש דאורייתא עיי"ש, וע"כ האי שם רע לפוסלה על בעלה כהן, וכן כתב במל"מ, ואיך מקבלין עדות על הקטנה, מיושב ג"כ כנ"ל, אך בזה צריך ליישב לדעת הרא"ש דס"ל אפי' במקום אונס אין מקבלין איך יפרנס הגמ': ד) אך לדעת הרא"ש נוכל לפרש השם רע לבטל כתובת בתולה ולעקור הכתובה מקבלין שלא בפני בע"ד כמו שיתבאר לפנינו] דעכשיו שתיקנו חכמים כתובה הוציא שם רע, ותוס' בסוטה לא אמרי רק דא"א דקרא דאתי לרבות אשת חרש לענין כתובה קאי כיון דבשעה שניתנה תורה עדיין לא נתקן כתובה, וכן פירש"י סוכה (מ"ג.) בהא דמקשה הש"ס איצטריך קרא למישרי טלטול פירש"י טלטול דרבנן "עדיין" לא נאסר טלטול בעולם ע"כ, וכוונתו במלת עדיין שבשעת מ"ת עדיין לא נאסר טלטול ואי אפשר דקרא להכי אתא. וה"נ בזה אי אפשר דקרא דאיש איש לכתובה אתא, אבל בהא דמש"ר על הקטנה לאו מיתורא דריש, אלא דקרא לא מיירי רק בנערה כמ"ש תוס' ורא"ש בכתובות שם בהא דאמר נערה מלא דיבר הכתוב, דאי הוה כתיב חסר הי' מה שנכתב חסר מפיק ממשמעות נערה והשתא דכתיב נערה מלא נשאר המשמעות: ה) האומנם כי רש"י פירש נערה בהא להוציא קטנה, אך בפשטות רש"י סובר כדעת רוב פוסקים ופסק המחבר ורמ"א במקום אונס מקבלין וזה כאונס דמיא כנ"ל, ועוד דשיטה זו דבאונס לבד מקבלין מפורש ברשב"א ב"ק ( ) משום דמה"ת בדיני ממונות מקבלין שלא בפני בע"ד ובתשו' רמ"א סי' י"ב דבמקום שהחילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות מדאורייתא כל שאינו דיני נפשות ממש דיני ממונות חשבינן לה ומקבלין מה"ת שלא בפני בע"ד ואף על הקטנה מקבלין, ושפיר צריך אף בשעת מ"ת למעט קטנה בהוצאת ש"ר לאוסרה לבעלה כהן, ולדעת רא"ש לק"מ כיון דלדידי' ממשמעות ע"כ אמרינן דהשתא שתיקנו חכמים כתובה והשם רע לפוסלה מכתובת בתולה פטור כיון דבתורה כתיב רק נערה: ו) ואשר העיר בהא דמקבלין עדות לפסול עדים למפרע אף שבין העבירה לקבלת עדות חתמו על שטרות וא"צ לקבל העדות לפני בעל השטרות, היינו טעמא דאין מקבלין אלא בפני בע"ד מוהועד בבעליו ילפינן דהיינו כשבאין להוציא ממנו, או לחייבו בדבר שלא הי' חייב תחילה, אבל כשפוסלין העידי שטר הרי לפי דבריהם לא הי' לו שטר מעולם דחספא בעלמא הי' מאחר שהעדים פסולים ולא דמי לוהועד בבעליו וזה טעם הרמב"ם פי"ב מה' מלוה הלכה ו' ז' והה"מ שם בהא דאם החזיק אחד בנכסי יתומים קטנים בטענה שלקחה מאביו והביא עדים אין מקבלין אותם עד שיגדילו, וכתב הרמב"ם שאם הביא עדים שהי' גזולה ביד אביהם מקבלין אותם כיון שלפי דבריהם לא הי' השדה שלהם ולא של אבותם א"צ לקבל בפניהם, וה"נ בזה לפי דברי הפוסלין מעולם לא הי' להם שכר כלל: