אבני נזר אבן העזר תא

מה שיכולה להמתין זמן רב, דמ"מ תשמישים דהשתא אין להם ויכולה להיות לה בעל עכשיו וגם אח"כ, ואף בכלים כתב הנוב"י דלא חשוב יש לו מתירין דיכול לשמש בהם עכשיו וגם אח"כ, כ"ש בנידון דידן דאיכא צערא דגופא זמן רב, ויהי' מותר ג"כ: טו) אך יש לשדות נרגא ביבם קטן אפי' לדעת יש"ש, לדעת רמב"ם וש"ע באשת כהן אם מת הכהן או גירשה אסורה לאחרים עד שתחלוץ, ה"נ לאחר שיגדיל היבם הקטן תהי' אסורה לו עד שתחלוץ, וא"כ כי היכי דאמרינן דאסורה להנשא לכהן אף דלכהן אין לה מתירין מיגו דחשוב ספק שלא תנשא לישראל, ה"נ מיגו דחשוב ספק לאחר שיגדיל אסורה גם עכשיו: טז) אך נראה להתיר, דהנה הריא"ז חולק על הרמב"ם וכתב דאפילו מת הכהן הואיל והתירתה התורה לכהן בלא חליצה שוב אף לישראל מותר כמבואר בקונטרס הראיות עכ"ל, אך נראה ראיית הרמב"ם הי' מהא דשלהי חגיגה משעבר הרגל מעבירין על טהרת עזרה דחיישינן לטומאת עם הארץ למפרע, ברגל היו טהורין שלא לביישן כמ"ש רש"י ביצה (י"א:) ולאחר הרגל שעבר הצורך חיישינן למפרע, ה"נ באשת כהן שהי' מתירין אותה לכהן מפני הצורך שאי אפשר לחלוץ דא"כ תיאסר עליו וכשמת שעבר הטעם חיישינן למפרע, ואף דא"כ אתה עושה אותו פוגע בספק איסור, התם נמי אתה עושה האוכלים ברגל ספק אוכלי תרומה בטומאה ולא חיישינן לכך, ה"נ בזה, וע"כ נוכל ללמוד משם שטהורין ברגל ומותר לאכול התרומה, ואף שאח"כ יעשה ספק טומאה למפרע, ה"נ מותרת להנשא כל זמן שהיבם קטן אף שכשיגדיל אתה עושה אותו ספק זקוקה למפרע, ולא דמי להא דאסורה להנשא לכהן משום שנחשבת ספק זקוקה לישראל, דשאני התם שעכשיו נחשבת ספק זקוקה, משא"כ ביבם קטן שרק אח"כ תיעשה ספק זקוקה למפרע, דומה להא דשלהי חגיגה: יז) וכיוצא בזה פ"ק דסוכה מיגו דהוי דופן לענין שבת הוי דופן לענין סוכה, ולא משתרי אלא בשבת אבל לא אמרינן בחול מיגו שיהי' דופן בשבת, ש"מ דלא אמרינן מיגו אלא בשעתי', ה"נ לא אמרינן מיגו דלאחר שיגדיל, וזה פשוט: יח) מ"מ מה כוחי להכריע נגד הרדב"ז והרמ"א, אך בנ"ד שיש הכרת העובר ג"כ שרעק"א והגאון מליסא מתירים להוכיח מזה שהיא מעוברת ג' חדשים ואמנם כי באור זרוע (חסר הסיום): סימן רכז א) בש"ע אהע"ז סי' קס"ב ברמ"א ואפי' לא חלץ לה אלא מספק נאסר בכל קרובותי' (מרדכי ריש החולץ) וכתב הגר"א ז"ל המרדכי האריך ונסתפק בזה הרבה, אבל מתניתין ערוכה (כ"ב:) מת ולו אח אחד כו' ואם קדמו כו' דווקא בשנים אבל באחד שחלץ לאחת וכנס לשני' מוציא, וכ"כ הרשב"א ונמק"י שם וכתבו הטעם משום שהוא גזירה אטו אחות גרושתו שהוא בכרת מחמרינן בספיקו עכ"ד הגר"א: ב) ובאמת שכ"כ רשב"א ונמק"י שם אהא דשנים שקידשו שתי אחיות ואינו ידוע כל אחד למי קידש ומתו אחיו של זה ושל זה חולצין לשתיהן הי' לזה שני אחים ולזה שני אחים וקדמו אחיו של זה וחלץ לשתיהן אחיו של שני זה חולץ לאחת וזה מייבם לאחת קדמו וכנסו אין מוציאין מידם, תני אפי' שניהם כהנים מ"ט ספק חליצה לא גזרו רבנן, וכתבו רשב"א ונמק"י דלא אמרינן כן במתני' בספק אחות חליצתו משום שהוא גזירה דאיסור כרת: ג) אך מ"מ נראה דלק"מ על מרדכי, דבאמת טעמו של רשב"א אינו טעם מרווח, כי פשוט בשבות דשבת ספיקו לקולא אף שהוא גזירה דאיסור כרת וסקילה: ד) אך נ"ל טעם מרווח, על פי תוספתא דמקוואות הביאה הר"ש פ"ב בשני מקוואות באחת יש בה מ' סאה באחת אין בה מ' סאה טבל באחת מהם מטומאה קלה ועשה טהרות טהורות, חזר ונטמא טומאה קלה וטבל בשני' ועשה טהרות אלו ואלו מונחות הרי אלו מוכחות, ופירש הר"ש דאי אפשר לטהר שתיהן לפיכך שתיהן תלויות נאכלו ראשונות עד שלא נעשו שניות טהורות משנעשו שניות תלויות, כיון שחל עליהם טומאת ספק לא פקע באכילת ראשונות עיי"ש: ה) והנה לפי מה דקיי"ל יש זיקה אחות חליצתו ואחות זקוקתו איסור אחד הוא ואחות חליצתו כמו אחות אשתו לאחר גירושין דאיסור שהי' עלי' קודם לא פקע [ולא דמי לתשו' רשב"א הובא ביתה יוסף סי' ק"ס דאם חלץ סילק זיקת יבום מכל הבית עיי"ש היטב. דהתם קאי לענין ירושה, שאין היבם יורש כלל רק משום זיקת יבום אבל לא משום זיקת חליצה, דזיקת חליצה שהוא קנין איסור לבד לא עדיף מאירוסין רק משום זיקת יבום כיון דמשבא עלי' אפילו בלא מתכוין נעשית נשואה אף מעכשיו חשובה קצת כנשואה, אבל זיקת חליצה לא עדיף מאירוסין, אבל לענין ליאסר אחותה דאפי' אחות ארוסתו בכרת גם זיקת חליצה אוסר, ואין החליצה מסלק הזיקה כלל והוא לאחר חליצה נחשבת בקצת כארוסתו שנתגרשה]: ו) והנה כשמת המקדש ונשארו שתי האחיות כל אחת בספק אחות זקוקתו, הרי אלו מוכחות זו על זו ושניהן אסורות, ואף שחלץ לאחת, ושוב אין הספק רק על האחרת, דומה לנאכלו הראשונות דהשניות נשארו תלויות, ה"נ נשאר הספק אחות זקוקתו שחל עלי' תחילה לאיסור, דכבר אמרנו דאיסור אחות זקוקה לא נפקע בחליצה כמו אחות גרושתו דלא נפקע איסור אחות אשתו, וע"כ כיון שנאסרה מספק אחות אשתו מדרבנן נשארת באיסורה: ז) אבל בגמ' שפיר קאמר בשני כהנים ספק חליצה לא גזרו רבנן, דהתם לא הי' נ"מ בספק איסור חליצה קודם שכנסום, דקודם שחלצו הי' אסורות כל אחת מספק אחות זקוקתו, ולא הי' נפקא מינה במה שחל עליהם עוד איסור ספק חליצה, וכאילו לא נולד הספק רק לאחר שכנסו, דאז נפקע איסור אחות זקוקתו (כפירש"י במשנה שם] ואז לא הי' ספק לכל אחד רק בשלו על כן אזלינן לקולא, וזה ברור ואמת: