אבני נזר אבן העזר לד

שהו ברוב הרי כולו רקב ואין כאן גנגלין, וע"כ כיון דבלא הביטול כולו טהור אין כאן ביטול, וה"נ לענין רוב בעלמא לא אזלינן בתרי' אלא במקום שמבלעדי הרוב הרי הרוב היפוך למיעוט, אבל בספק ערלה בלא דין רוב אין כאן רוב לאיסור, דאפי' באמת ערלה כיון שאנחנו לא נדע אין איסור, נמצא שאין כאן רוב לאיסור כלל, דרוב בעלמא וביטול ברוב מחד קרא דאחרי רבים להטות נפקא כמו שפירש"י חולין (צ"ח:): ו) מה שהקשית עלי דא"כ למה לא השמיענו הרמב"ם דין ספק פצוע דכה וכתב רק פצוע דכה בספק קהל, תמיהני אטו הרמב"ם כותב כל הדינים ואם הי' הרמב"ם בא להשמיענו דין פצוע דכה בספק קהל הי' מקום להקשות, אבל הרמב"ם בא להשמיענו דין שתוקי שהפצוע דכה לאו בקדושתי' קאי ומותר בו, וממילא נלמוד דין פצוע דכה בספק קהל: ז) מ"ש דפצוע דכה בספק קהל מותר יותר דגלי קרא דלא מקרי קהל ה', הם דברי החת"ס שרמזתי להם שלא הבנתם כלל, דמה ראי' מדהתירה תורה ספק קהל בממזר כיון דהתם ספק ממזר מותר ובפצוע דכה אמרת דספק אסור אא"כ נאמר משום מיגו וע"ז פלפלתי בתשובתי כמבואר שם. ח) מ"ש דבשני פסוקים דהוי רק סמוכין לא אמרינן אין סמוכין למחצה, השיב הרב ר' יואב יהושע א"כ מה הקשו התוס' פרק אלו עוברין דנשים יחייבו בציצית דכל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה לך, הא קמן דאף דאצטריך הסמוכין לכלאים בציצית דרשינן נמי מיני' מילי אוחרי, וכ"כ בס' שושנת העמקים כלל א': ט) מה שכתבת דווקא לענין קהל ה' דרשינן מה קהל ה' האמור בממזר קהל ודאי וכו' אבל בפצוע דכה ספק לא שמענו, אינני מבין כלל למה לא נאמר ג"כ מה ממזר ודאי אף פ"ד ודאי, ואם אתה דורש קהל קהל לגז"ש הגם שלא משמע כן מדבריך] הנה אנכי לא קבלתי גז"ש זו, ואין אדם דן גז"ש מעצמו: י) מ"ש דא"כ אף אשת אביו יהי' מותר ספק א"כ בכל מקום שילמוד דבר אחד נלמוד כל התורה זה מזה וזה מזה בסמוכין וזה אי אפשר, וכ"ש לר"י דשאר פסוקים לא מוכח ולא מופנה: יא) על היתר שלך שהאוסרין אוסרין רק מספק שמא לפי טבעו לא יוכל להוליד בביצה אחת, וע"ז פלפלת בחכמה להוכיח זה, הנה ראית בעצמך דברי הראשונים שאמרו צא חזור כו' ומה שכתבת כיון שהרופאים אומרים שמוליד, הנה הם יאמרו כי רופאי אליל המה ולא ישגיחו ברופאים במקום שהלכה מכחשת כמ"ש הרמב"ם לענין טריפות: בנך הדוש"ת הק' אברהם סימן יט לביאלא שנית בענין הנ"ל א) אהובי אבי תשובתך הגיעני, והנני להשיבך על קצת דבריך מ"ש דמעלה עשו ביוחסין, דמשום מעלת יוחסין גזרינן אטו ודאי, אבל לא לחוש לספק שהתורה התירה, הנה מהרי"ק בתשו' כתב בהא דאמרינן פרק האשה שהלך מכדי הא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, דהיינו דווקא במה שחששו חכמים לאיסור תורה, אבל בגזירה גזרו יותר באיסור כרת, והנה זה היפוך דבריך: ב) מה שהשגת על הראי' שהבאתי ממשפחה שנטמעה, דמדברי שאר פוסקים, לבד הר"ן, משמע דווקא בספק, ואפי' להר"ן מוישב צרף ומטהר ילפינן לה שהרי אפי' בנתינים ובעבדים לא יגלה אלי', אלמא דלאו מהתירא דספק ממזר אתיא, יפה השגת, ומ"מ מדכתב הר"ן ומיהו אפשר שראוי לגלותה לצנועין כדי שלא ידבקו בהם אעפ"י שאם הי' נדבקין בהם בלא ידיעה לא הי' איסור כלל, ואי מוישב מצרף ומטהר לבד ילפינן לה, לא למדנו אלא שאינו מחוייב ולא רשאי לגלות, אבל לא הותר להנדבקין עצמם, אלא ודאי אהתירא דממזר ספק סמיך: ב) והנה מדברי הרמב"ם שהתיר פצוע דכה בשתוקי [והסכימו הש"ש והחת"ס והנל"ש בעל הפלאה] דאף דאיכא תרתי דסתרי בביאה אחת מותר, ע"כ דכיון שאינו יודע אין איסור, ואם לא כן אין שום טעם לדבר, וכן לשון מהרי"ט דכי שרי רחמנא ספק ממזר לגמרי שריי' מתורת ודאי ולא מתורת ספק, וכן מוכח בתוס' יבמות (ט"ז) דספק ממזר מותר מטעם ודאי, ולא קשה פליאת מהרש"ל, וכ"כ האבני מלואים סי' ד' סקי"ג בכוונתם עיי"ש, וכדברים אלו משמע בש"ס נדה (כ"ח) טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן ואודם כאחד, שורפין עליהם התרומה אבל אין חייבין על ביאת מקדש דכתיב מזכר עד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס, וכן פסק הרמב"ם דאף אחרים שנגעו בלובן ואודם שלהם כאחד פטורים מביאת המקדש עיי"ש, הרי דבמקום דממעט קרא ספק אפי' הוא תרתי דסתרי במעשה אחת פטור וע"כ אפי' באמת איסור כיון שהוא אינו יודע אין איסור: ד) ואין לומר כיון דהתם לא ממעט לי' אלא מקרבן וכרת, ובספק בלא"ה פטור, דאין אשם תלוי אלא בחטאת קבועה וקרא למה לי, אלא ודאי קרא אתי להיכי דאיכא תרתי דסתרי, אבל בלא הכרח אין לנו לומר דאפי' תרתי דסתרי מותר, חדא דהיא גופי' קשיא, דילמא קרא אתי להתיר ספק לכתחילה, ואטו כרת נזכר בהאי קרא, ועיין מנחות (צ"ה) מבואר דממעטינן מהקישא להתיר ביאת מקדש בטומאה לכתחילה, וכן בשלהי עירובין במכניס שרץ למקדש מפורש ברש"י ותוס' דמה"ת מותר לכתחילה, (ועיין רש"י פסחים (ס"ז:) ובצל"ח השיג שם על רש"י וכתב פירוש אחר, ונעלם ממנו ש"ס דמנחות הנ"ל, ומה שהקשה על רש"י, לק"מ דהא איתקש קודש למקדש, וכן מוכח ברמב"ם פ"א מהלכות מטמא משכב ומושב דטומטום ואנדרוגינוס פטורים בלובן ואודם אם אכלו קודש, הגם שאין פסוק רק על מקדש ועוד דהא נ"מ לענין כרת וקרבן ברה"י דספק טמא, ואין לומר דטומאת ראי' לא ילפינן מסוטה דנ"מ לענין אחרים שנגעו, וכן הם עצמם שנגעו לדעת הראב"ד בהשגות, אלא ודאי כל שמיעטה התורה מיתורא ספק, אין הפירוש שאינו מחוייב לחוש לספק, שהמיעוט מעין הפסוק וכמו שגוף האיסור שאמרה תורה אינו ענין חומרת ספק כן ההיתר: