אבני נזר אבן העזר שלה

להפריש חלק כהן מחלק בעלים, אבל במצוה לא יועיל נתינת רשות שהרי נצטוה שיעשה הוא, ומה מועיל נתינת רשותו וצריך ציווי דווקא שזה נחשב שהמשלח עשהו, וזה אסור במודר הנאה כיון שעושה ציווי המשלח, וע"כ למ"ד כהני שלוחי דידן נינהו אסורין להקריב קרבנותיו, דלזה לא יועיל נתינת רשות רק ציווי ואסור וגם בעבירה לא יתחייב על נתינת רשות רק בציווי דווקא במקום שיש שליח לדבר עבירה] ועל כן מבואר ברמב"ם הלכות מעילה דבנתינת רשות המשלח פטור ואינו חייב אלא בציווי דווקא, ועל כן ס"ל לרמב"ן שגם כתיבת גט לא יועיל נתינת רשות שאינו מידי דהקנאה רק דרך ציווי דווקא וציווי לא שייך אלא בפניו, או שמשגר לו בכתב ומצד הסברא שייך בו ציווי יותר, אך שלא בפניו ושלא בכתב לא שייך בו ציווי, רק נתינת רשות שלא יועיל בכתיבת הגט: ו) ובעיקר דברי רמב"ן דמהני שליחות על כתיבה בכת"י הבעל שחלקו עליו מתוספתא פ"ב וז"ל ולא עוד אלא אפי' כתב בכת"י ואמר לסופר כתוב ולעדים חתומו פסול עד שישמעו קולו, ופשוט דס"ל לרמב"ן דגמ' דידן לא ס"ל ומדמי כתיבה להרכנה, ועוד דבגמ' מייתי רישא דתוספתא דמשמע דפסול באומר אמרו ולא מייתי סיפא משמע דגמ' דידן לא ס"ל לפסול בכת"י: ז) אך נראה ליישב עוד דבפסוק ויאמר אני חותנך יתרו בא אליך נחלקו במכילתא ר' יהושע אומר שלח לו באגרת ר"א המודעי אומר שלח לו ע"י שליח, והרמב"ן בפי' התורה באגרת שלח לו דשליח לא הי' אומר אני, והנה לשון הפסוק כאלו יתרו מדבר עם משה אני חותנך, ומוכח דכתב לשליח לכתוב כאלו מדבר עמו לכתוב וכשר, ותוספתא יש לומר דאתי כר"א המודעי ע"י שליח שלח לו, והא דקאמר אני היינו אם אין אתה יוצא בגיני, אבל לא שיחשב מדבר עמו יעיי"ש במפרש המכילתא, ורמב"ן הא מפרש בפי' התורה באגרת ע"כ הכשיר בכתב, ואין כל כך נ"מ בזה כי לא נוכל להכריע במחלוקת הראשונים: ח) והנה יסוד דברי רד"ך שאף הפוסלים בכתב אינו אלא מדרבנן ובדרבנן במקום עיגון נסמוך על המקילין, ולא נהירא שאף שלשון התוספתא הגט פסול ופסול יש לפרש מדרבנן [הגם שמצינו במשנה ריש כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול כיצד שמע קול סופר מקרין כו' פסול והוא מה"ת, מ"מ יש לפרש פסול מדרבנן ג"כ, כהא דשלשה גיטין פסולים נכתב ביום ונחתם בלילה, הלא גם רישא דתוספתא תני פסול והובא בגמ' דידן בלשון בטל, קרוב שגם סיפא נשנה בלשון בטל ובירושלמי שהביא הרשב"א הרי שכתב לסופר וכתב כו' גט ואינו גט, וודאי משמע מן התורה, דאי רק מדרבנן הלא הוי גט מה"ת ואיך תני אינו גט, וא"כ המחלוקת בשל תורה ואי אפשר לסמוך אפילו במקום עיגון על המקילין, ובספר מכתב מאלי' הרעיש מאד על הרד"ך שהיקל בכתב במקום עיגון וספר הנ"ל הוא ספר נכבד מאד ובעל מחנה אפרים הביאו: ט) אך בזאת נראה לי להסכים אם ימנה הבעל שליח בעל פה במקומו וגם יכתוב בכת"י לסופר כתוב ולעדים חתומו והעדים יעידו בפני ג' אנשים שמינה הוא שליח, והג' אנשים יקיימו חתימת העדים שאינו מזוייף, דבזה יש ספק ספיקא שמא כרא"ה ור"ן דמהני שליחות שלא בפניו, ואת"ל כרמב"ן דלא מהני שליחות שלא בפניו על הכתיבה, שמא כרמב"ן גם בזה שמהני מינוי שליח בכתב על הכתיבה: י) והגם שדעת הש"ך יור"ד סי' ק"י שבשני ספיקות אין מוציאין מחזקת איסור, חכמי ספרד חולקים עליו, וזכורני שבספר בית ישראל מהסבא קדישא זצללה"ה מקאזניץ על העגונה מסטאשוב סמך הגאון בעל הפלאה זללה"ה על ספק ספיקא והסכים עמו הסבא קדישא הנ"ל. יא) ולכאורה יש להביא ראי' להש"ך מתוס' פסחים (יוד.) טעמא דספק ספיקא לטהר ברה"י טמא משום דמן הדין אף בספק אחד הי' לנו לטהר דאוקמא אחזקת טהרה ואפי' הכא טמא, ה"ה בתרי ספיקות, משמע ס"ס לא עדיף מחזקה, וא"כ ספק ספיקא נגד חזקה נעשה ספק השקול, אך באמת הא לאו ראי', דהא ברה"י אפי' כמה ספיקי טמא, וא"כ נלמוד מזה דאפי' כמה ספיקות לא יועילו במקום חזקה, והא בג' ספיקות גם הש"ך מודה: יב) ועוד בספיקא דאורייתא דעת מל"מ דלא אזלינן בתר חזקה וכן דעת תוס' חולין (פ"ו) ד"ה מאי, ועוד דרמב"ן עצמו הפוסל שלא בפניו הוא המכשיר בכתב, ע"כ נראה להכשיר בזה, אך בענין שלא נתקיים חתימת דייני קיום הוא ענין ארוך אין לי פנאי כעת לברר, לבד זה צריך לדקדק שיהיו העדים והדיינים כשרים אינם מחללים שבת ח"ו ואינם אוכלים נבילות וטריפות חלילה: כבודו כתב בשם ב"מ ות"ג וחת"ס, אנכי לא ראיתי, אולי יש בהם מי שמסכים אל חומרת ג"פ לא אוכל לפסוק טרם רואי דבריהם ויכתוב לי מעלתו מקומם ואעיין בהם או יעתיק לי לשונם, והי' בזה שלום: מאת הדו"ש הק' אברהם. סימן קצח שנית להרה"ג הנ"ל בענין הנ"ל. ב"ה עש"ק ויקרא תרס"ד. א) מ"ש בג"פ דרך הכרעה בין הפוסקים דבמכירים כת"י דווקא כשר אין זה הכרעה רק אם הי' טעם זה נזכר בפוסקים שהללו אומרים אפי' מכירים כת"י פסול והללו אומרים אפי' אינם מכירים בעצמם כשר, אז הי' האומר דווקא במכיר כשר הכרעה, אך בלא נזכר בפוסקים חילוק זה, והג"פ חידש מעצמו חילוק זה היא דעת שלישית כדאיתא בפסחים (י"ג.) ובפירש"י ד"ה לאו מכריע הוא וגם לא נזכר בדברי ג"פ בשם רד"ך רק שסמך על המקילין וגם הפוסלין אינו אלא מדרבנן כמו שהוכיח בפסק אחר, ולא זכינו להוכחתו: ב) ולדידי העיקר שלהפוסלים הוא מה"ת כמו שהוכחתי בצדק בתשובתי הראשונה, ומ"ש כבודו שתורת גיטין כתב דלב"ש שאותם שאין מצריכין שליחות בכתיבה אין הפסול באומר אמרו אלא