אבני נזר אבן העזר שיא

הא אפשר בכתיבת הבעל דמהני מן התורה בלא עדים, ולדידי משום הא לא אריא, דבתוס' ישנים עירובין (י"ג) דלא בעינן שליחות בכתיבה משום דמסתמא איירי קרא בכל ענין אפי' בבעל שידיו קטועות [והיינו דאז לא מצי משוי שליח דאיהו לא מצי עביד] ואי אפשר בעצמו רק בעדים דבשנים, ואין ראי' מר"מ לר"א דקי"ל כוותי': ח) אך יש להביא ראי' מהר"ן בחידושיו רפ"ק דגיטין בהא דחתימה שלא לשמה פסול משום מזוייף מתוכם, ופירש הר"ן דהיכא דליכא עידי מסירה מהני עידי חתימה במקום עידי מסירה, אך בזה שוב בעינן חתימה לשמה, דבזה החתימה נקראת כתיבת הגט כיון שההכשר הגט ע"י העידי חתימה, ובזה יקשה איך יועיל כתיבה בשנים דאפשר ביחיד בעידי מסירה, אלא ודאי אין וכתב דקרא מורה שדווקא אחד יכתוב: ט) וביומא (מ"ג.) דקאמר אי כתב ולקח ונתן הוה אמינא עד דשקיל חד ויהיב חד עיי"ש, לאו דהוה ממעט שנים, רק כמ"ש רש"י ותוס' שם דהו"א האי דשקיל לי' הוא בעצמו יתנהו על המים: י) ולכאורה יש ראי' מהא דחולין (כ"ט:) תזבח שלא יהא שנים שוחטין זבח אחד, מזבחהו שלא יהא אחד שוחט שני זבחים, ונרשם בגליון תזבח [דברים י"ב] וה"נ נימא וכתב אחד ולא שנים, אך אין זה ראי', דהנה הגאון ר' ישעי' פיק ז"ל הקשה דשם תזבח בפסולי המוקדשין קאי, אך כולם לא ראו פירוש הראב"ד לת"כ וקרבן אהרן שם ששתי הדרשות דרשו מתזבחהו, ופירושו שאילו הי' כתוב תזבח הי' דורשין שלא יהי' שנים שוחטין זבח אחד, עכשיו דכתיב תזבחוהו דרשו נמי שלא יהא אחד שוחט שני זבחים, ובקרבן אהרן דתנא דברייתא סובר יש אם למסורת בלשון יחיד, ולפי זה אין מכאן ראי' דכמו תזבח משמע אחד ולא שנים כמו כן נימא וכתב משמע אחד ולא שנים, דשאני התם דכתיב לרצונכם תזבחהו, התחיל בלשון רבים וסיים בלשון יחיד, מוכח דדווקא הוא אחד ולא שנים, אבל בעלמא ליכא למידרש מידי, ואדרבא יש להביא ראי' מכאן דלא כח"מ מדלא דרשינן נמי תזבח דכתיב גבי פסולי המוקדשין אחד ולא שנים, ועוד וזבחת ואכלת דכתיב גבי חולין אחד ולא שנים ש"מ שאני הכא דהתחיל בלשון רבים, ומשם ראי' דלא כח"מ: יא) והנה יען כי עיקר ההיתר הוא מטעם זכי' כנ"ל, ובזכי' אי אמר אח"כ לא בעינא בטלה למפרע כמ"ש בשם הר"ן הנ"ל דכל זמן שלא שמע המקבל הפירות להנותן משום שעדיין אינו מבורר, נמצא שהגט עדיין אינו מבורר, ולא תנשא עד שיודיעוהו לבעל ע"י בי דואר, ויאמר שמרוצה, או עכ"פ ישתוק ויהי' ראי' משתיקתו שמתרצה, והפלוגתא דשתק ולבסוף צווח לא שייך כאן, דהו"ל למחות שלא תחזיק עצמה במגורשת ותנשא: יב) הגם כי לכאורה הי' מקום להתיר משום ספק ספיקא דודין לא איפשטא בגמ' אי צריך, ועוד שיטות דקי"ל כרבנן, ועוד דעת תשו' הרשב"א הנ"ל ושמא יתרצה כשישמע, אך נודע דעת הרמב"ם באומר הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש אף שוודאי לא יבוא מ"מ אסורה להנשא, ולדעת רמב"ם הטעם משום שלא יתקיים בפועל, וה"נ כיון שתלוי ברצונו או בגילוי דעת שמתרצה, כל זמן שלא הי' בפועל אסורה להנשא, אף אם הי' ידוע שיתרצה לבסוף, וליכא ס"ס, ואופן ההודעה יהי' שנתקלקל באיזה תיבות ותקנו עבורו משום שחשבו שודאי ניחא לי' ונתנו לה ואם באמת לא יהי' ניחא לי' בודאי יאמר שלא ניחא לי': הק' אברהם. סימן קפד ב"ה יום ה' ר"ח תמוז תרנ"ו לפ"ק פה סאכטשאב. החוה"ש וכ"ט לכבוד חתן אחותי הרב הגדול חריף ובקי יקר רוח מו"ה יעקב נ"י א) דבר אשר כתבתי דאף שנשאר תיבת ספר ותיבת שבוקין לא מהני כיון דתחילת כתיבה לא הי' כך המשמעות ושבוקין לא הי' שייך לספר ע"ז השיב כבודו דמ"מ ראי' שבגט זה מגרשה שאם נחשוב שלא הי' כתוב יותר הרי מגרשה בהאי שטרא, ואם מחמת שרשימו ניכר קצת נראה שהי' כתוב תרוכין א"כ מגרשה בהאי שטרא עכ"ד: תשובה ב) האמת כי דעתי אף אם לא הי' רשימו ניכר כלל ונחשוב שתחילה הי' כתוב כך אף שלפי דעתינו יש ראי' ובאמת מגרשה בהך שטרא, מ"מ לא הוי גיטא כיון שבגט אינו מוכיח שמגרשה בהאי שטרא הוי ידים שאין מוכיחות ולא הוי גיטא, ואף שנחשוב שכך הי' כתוב ומבורר מתוך הגט שבגט זה מגרשה, כיון שראי' זו בטעות כי בתחילה לא הי' כתוב כך אין זה ראי', דומה למ"ש תוס' גיטין (ד.) בהא דזימנין דחזי בכתבא ואתו ומסהדי כו' ואף שאנחנו לא נדע דחזי בכתבא וגם האמת כדברי העדים, מ"מ יחשב דין שקר שפסקנו עפ"י העדים ובאמת אין עדותם כלום, ה"נ מה שנחשוב שיש ראי' כיון שבאמת אין ראי' לא חשוב ראי' כלל וחשוב ידים שאין מוכיחות, וע"כ אף שנמחקו תיבות, ונראה שהי' כתוב שם איזה דבר, שמא הי' כתוב ספר ראיות שבוקין או כיוצא בו דברים אחרים ואין קץ למה שיכולין לחשוב, וכפי הנראה דעת מעלתו הי' שכל החשש מחמת שרשומו ניכר קצת והרי ניכר קצת תיבות תרוכין. אך באמת החשש מחמת שאינו ניכר כלל, ואף שנחשוב שהי' כתוב כך תחילה לא מהני גם לראי' כיון שהוא ראי' בטעות: ג) מה שרוצה לחלק דדווקא בגט אשה דמסתמא חוב הוא לה אמרינן שמא חזרה בה לא בכעין נידון דידן, כוונתו דאף דוודאי סתם לגרש אשתו חוב הוא לו, מ"מ בכעין נ"ד שכבר נשא אחרת ולא ידור עם שניהם לאו סתמא חוב, אפשר שהוא כך, אבל אינו מוכרח, ומי יכנוס עצמו באיסורים חמורים כאלה על סברא שאינו מוכרחת. גם אין כל כך נ"מ לדינא רק לענין אם נוכל ליתן ואח"כ לתקן: ד) מה שהקשה בהא דריש התקבל עשו עדים שליחותם, הא מ"מ צוה בפירוש שנתרצה