אבני נזר אבן העזר כט

**( תוס' סוברים להיפוך במ"ש דאי בתר עבד שדינן לי' ניחא אף אם בא עליהם עבד שיהי' כתמיהן טהורין, אך בנדה מעשה בשפחתו של ר' גמליאל לענין טומאת מעל"ע [מפורש דמטמא בנדה] ואין לומר דעברית היתה [ושפחה מדרבנן דמדרבנן הי' נוהגין יובל בבית שני כמ"ש רמב"ן פרק השולח] דהא עברית יוצאה בסימנים וקטנה אינה מטמא מעל"ע, ע"כ הגה"ה:**( דלא תפסי קידושין לאחריני, ע"כ ס"ל דבתר דידה שדינן לי' ומ"מ כשר משום דלא דמי לאשת אב: יא) והנראה לי בכוונת דבריהם שהם פירשו תירוץ הש"ס פסול מקרי פסול לכהונה מקו"ח דאלמנה לכה"ג, ואף אם נולד בן פסול הוא שתהי' בתו פסולה לכהונה וכשיטת הרמב"ן, וע"כ מדאמר רב יהודה בהחולץ (מ"ה. להאי בן הגוי) וישראלית זיל איטמר פירש"י במקום שלא יכירוך ושא את בת ישראל מוכח דס"ל בתו כשירה לכהונה דאל"כ איך לא חשש שמא יתערב זרעו בכהונה [וכן הוכיחו רמב"ן ורשב"א דר' יהודה הכי ס"ל] ומשום דס"ל בתר דידי' שדינן לי' וצריך גירות ובת גר זכר קי"ל כשר לכהונה כנ"ל לפרש דבריהם: יב) והנה לפי זה בנ"ד שלא נתגייר ממנ"פ בתו פסולה לכהונה, דאי א"צ גירות הא בתו פסולה לכהונה, ואי צריך גירות והא לא נתגייר הו"ל גוי שבא על בת ישראל שבתו פסולה לכהונה, מ"מ הסכמת אחרונים, העצי ארזים ובתשו' חמדת שלמה דלא בעי גירות, ובאמת פשט הגמ' יבמות מורה כן, וגם הסכמת אחרונים דלא כרמב"ן, וכן פשט הש"ע סי ז' דכתב רק שהבת פסולה לכהונה, והרי מרן בעל ש"ע ראה מחלוקת ראשונים בבת הבן, ומדלא כתב איסור רק בבת מכלל דבן אין פסול לפסול בתו, ובסי' ד' דכתב בש"ע ולדה פסול לכהונה הי' מקום לפרש ג"כ לענין בתו, בא הלבוש ופירש בת דווקא, גם יש לצרף דעת הטור כמ"ש רו"מ דמסתמא לא חיישינן לגוי וגם כיון דלרמב"ן עצמו הוא רק ספק וא"כ איכא כמה ספיקות אף את"ל לחוש לדעת רמב"ן ע"כ אין להחמיר. נאום הק' אברהם. סימן יז לרב אחד שאלה מי שנולד לו חולי בביצים ועסק ברופאים ותחילה חתכו של ימין חצי' עד שהוצרכו לחתוך של ימין כולו כדי שלא יקלקל גם האחר והאיש ההוא יש לו אשה ובנים, מהו דינו של האיש הזה, אם מחוייב לגרש אשתו או לפרוש ממנה עכ"פ, או דילמא דאין זה פצוע דכה ומותר לדור עמה: תשובה א) הנה יען מקור ההיתר דבעל ביצה אחת הוא מדברי ר"ת, יבמות ע"ה: והמחבר סי' ה' פוסק לגמרי דלא כר"ת, ורמ"א כתב ג"כ דרוב בנין ורוב מנין דלא כר"ת, לכאורה איך נאמר כביר מצאה ידינו להכריע בראיות נגד כל הני, והם בה"ג רי"ף ורמב"ן וסייעתם, מי פתי יאמר זה, ושוב נשאר הדין אחרי רבים, להטות, ובפרט דבשל תורה הלך אחר המחמיר, העיון יש מקום להתיר: ב) ותחילה נבאר דין ספק פצוע דכה שדברו בו אחרונים, יש מתירין אפי' לכתחילה הוא הרב מראדוויל בתשו' נוב"י, ויש אוסר מדרבנן הוא הב"ש סי', ה', ויש אוסר מספיקא דאורייתא, הוא החת"ס חלק אהע"ז סי' י"ד, ומקור הדברים בקידושין (ע"ג.) דמפיק הא דגר נושא ממזרת דחמשה קהלי כתיבי תלתא לכהנים לוים ישראלים וחד דקהל ודאי ולא קהל ספק וחד דממזר ודאי ולא ממזר ספק, ושיטת הראב"ד, הובא בריטב"א, דהאי קהל ה' דפצוע דכה בינייהו דהני קהלי ודמצרי ואדומי לא חשיב דהאי התירא דדור שלישי לא חשיב, ורש"י ותוס' ס"ל דמצרי ואדומי חשיב ודפצוע דכה לא חשיב משום דלאו פסול יוחסין הוא אלא פסול הגוף: ג) והנה לשיטת הראב"ד הדבר פשוט דאף פצוע דכה הותר ספק, כיון דהאי קהל ה' דפ"ד בינייהו דהני קהלי דמתיר מינייהו ספק, אך לשיטת רש"י ותוס' פקפק הרב מראדוויל, והנוב"י כתב דע"כ יליף פצוע דכה מממזר, דאל"כ לא ליתסר אלא בקהל כהונה כיון דליכא אלא חד קרא, ובחת"ס דוחה דכיון דיליף מתלת קהלי דחד לקהל ישראל מוכח דקהל ישראל מקרי קהל ה' ממילא נאסר פצוע דכה דכתיב בי' קהל ה' וקהל ישראל מקרי ג"כ קהל ה', משא"כ היתר ספק דליכא קרא בפצוע דכה ספק אסור לשיטת רש"י והתוס', ע"כ סיים החת"ס דהא מילתא ספיקא דאורייתא: ד) והנה הרמב"ם כתב דפצוע דכה מותר בספיקות, והב"ש סי' ה' הקשה דמ"ש ממזר ודאי דאסור בממזר ספק מדרבנן שמא ישראל הוא, ובנוב"י הוסיף להקשות דהכא ממנ"פ אסור אם ממזרת היא הא פצוע דכה אסור בממזרת לרמב"ם, ואם ישראלית היא איכא לאו דפצוע דכה, גלל כן ביקש הנוב"י חשבונות רבים בפירוש דברי רמב"ם, דספיקות היינו בת גרים וספק ממזרת, דאת"ל כשירה היא בת גרים הא לא מקרי קהל: ה) והנה קושיא שני' דממנ"פ לא קשיא דספק ממזר דהתורה התירה אפי' היא באמת ממזר כמו ערלה בחו"ל דכך נאמרה הלכה ספיקא מותר וספיק לי ואנא איכול, וע"כ אין כאן ממנ"פ דאפי' באמת היא ממזרת אין בה איסור ממזר כיון דלא ידעינן, וכן איסור פצוע דכה כיון דספק פ"ד מותר אף את"ל דפצוע דכה הוא אין בו איסור, אך קושיא קמייתא קשה, ונאמרו בזה הרבה דברים, והנכון בעיני דהא מעיקרא לא קשיא ולא מידי, דהא מפורש פרק עשרה יוחסין טעם ספק ממזר דאסרה תורה משום דמעלה עשו ביוחסין, והא מפורש ברש"י ותוס' דפ"ד לאו פסול יוחסין הוא, ע"כ לית בי' משום מעלת יוחסין: ו) ובנוב"י הקשה עוד על הרמב"ם מירושלמי דפרק הערל דר' ירמי' סובר דמתני' דכל הפסולין מותרין לבוא זה בזה כללא הוא ואף פצוע דכה בכלל, ועל זה קאי סיפא דמתני' ר"א אומר ודאן בספיקן אסור, הרי דפצוע דכה אסור, בספק ממזרת, ולפמ"ש גם הא לא קשיא, דבירושלמי פרק