אבני נזר אבן העזר רכה

שלא פירש ואפשר שלשם מתנה נתן ולא לשם קידושין אעפ"י שהוא אומר שלשם קידושין נתן, כמו שאמרה אפי"ה אין כאן עדות שמיעה ולא ראי' לשם עדות אלא שהם דנין כוונת הלב ואין כאן עדות עכ"ל, וקשה שתיקה דידה איך יועיל בקידושין, וא"ת משום דאין לתלות במתנה שלא רצה לתת לה מתנה ולא לפקדון שלא ביקש זאת ממנה, א"כ היכי שחייב לה מעות רק שלא הזכיר החוב, או הזכיר החוב תחילה ושדיך נימא שמא לפרעון קיבלתו, ועוד קשה דבגמ' אמר הטעם משום דכתיב כי יקח ולא כי תקח, אך לשיטת האבני מלואים דלריצוי דידה לא בעינן עדים אתי שפיר הכל דמשום דכתיב כי יקח ולא כי תקח בעינן עדים רק לריצוי דידי', ואי הוה כתיב כי תקח הי' הדבר להיפוך, ואתי שפיר, וכיון שיש ראי' דלריצוי דידה לא בעינן עדים, א"כ שפיר י"ל דרשב"א לא אמר רק במודית שלשם קידושין, וגם זה צד גדול להתיר: סוף דבר אני מסכים עם כבוד גאונו לדינא להתיר הבתולה להנשא לכל די תצביין ומצוה גדולה לשבר מלחמות רשע אשר ירצה לצודד נפשות, ות"ל שבררנו להתיר הבתולה דברי ידידו דו"ש דמר ותורתו חפצי לידע משלומו הטוב כי שמעתי שיש לכבוד גאונו עגנ"פ קצת מלובלין וגם לי יש קצת עגנ"פ מזה]: הק' אברהם סימן קכח ב"ה אור ליום ד' פ' חקת רנת לפ"ק פה סאכטשאב. שוי"ר לכבוד אהובי ידיד נפשי מאז הרב הגדול המפורסם זקן ויושב בישיבה כקש"ת מו"ה אברהם לייב נ"י רב דק"ק בראק. א) בדבר הקידושין אשר יש בה ג' ריעותות, שהי' בעד אחד, ואמר הרי את מקודשת ולא אמר לי, וגם ריעותא בהנתינה, והמעשה כך הי', שאכל שם שני ככרות לחם עולה שוויים עשרה קאפיק והוא נתן לה מטבע של עשרים קאפיק ושאל ממנה עשרה קאפיק רעשט, והשיבה שאין לה ונתנה לו עוד שתי ככרות ולקח אותם, והחזירם לה, ולא נודע אם תוך כדי דיבור או לאחר כ"ד, ואמר שרוצה רק רעשט, והשיבה שאין לה ואמר הרי את מקודשת ושתקה, ויותר לא דיבר עמה לא בתחילה ולא אח"כ, וא"כ הוי שתיקה דלאחר מתן מעות, וגריעא מינה שלא הי' אפשר שתחזיר המטבע אליו, שהרי חצי המטבע הי' שלה, וע"כ מה שרו"מ מסתפק כי המטבע הניח על השלחן, וא"כ מה שלקחה אח"כ המטבע מהשלחן ראי' שנתרצית, אינו ראי', מאחר שחצי הי' שלה, ומחמת זה היתה מוכרחת ליקח המטבע: ב) מלבד זה היא גריעא הרבה משתיקה דלאחר מתן מעות, כי לשון קידושין הוא הרי את מקודשת לי בטבעת זו שמברר בדיבורו במה מקדשה, ומ"מ הדבר ברור שאם נתן בידה ואמר האמ"ל לבד הוי קידושין, וכן מפורש בש"ס ריש קידושין נתן לה שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי כו' ומשום דנתינה מורה על הקנאת החפץ וכשאומר אז האמ"ל חשוב כמפרש שמקדשה בזה, אבל בנ"ד שנתינת המטבע לא הי' לשם קידושין ובשעה שאמר האמ"ל לא אמר שמקדשה במטבע זה, אין כאן שום דבר המורה על הקנאת המטבע, ובשתיקה דלאחר מתן מעות שבש"ס מפורש שאמר שמקדשה בפקדון זה, וכן בציפתא דאסא שאמר תקדיש בד' זוזי דאית בה, אבל בנ"ד אין שום סרך קידושין, והדבר ברור מכל הני טעמי להתירה בלא גט: ידידו דו"ש ושלום תורתו מקרב ולב עמוק מברכו בשיבה טובה, הק' אברהם סימן קכט ב"ה יום ועש"ק שופטים רנת לפ"ק פה סאכטשאב. שלום לכבוד ידי"נ הרב הגדול מעוז ומגדול כקש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י. נועם יקרת מכתבו הגיעני דבר קידושין בשני עדים והאחד אלם, והבתולה תחילה הכחישה ואח"כ הודית, וכבוד מעלתו פלפל בחכמה ודעת כדרכו, ולאשר הוא ענין חמור לא רצה להכניס עצמו וביקש לעמוד על דעתי: תשובה א) הנה בדין אלם לעדות לקידושין יש לדון בו ג' ריעותות, א', דטעם מקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין כתב הרמב"ן משום שלא קראה תורה קיחה אלא זו שבכל דיני אישות להחמיר ולהקל, וה"נ כיון דאי אפשר לגבות עדותו, ולא תהי' בכל דיני אישות להחמיר ולהקל אין הקידושין חלין, הב', לפי דעת הקצה"ח סי' מ"ו ס"ק י"ט דאלם פסול הגוף ואפי' לחתום בשטר פסולין וכן לקידושין יע"ש, הג', די"ל אלם. בשעת ראי' ונתפתח יפסול לפמ"ש הרשב"ם ב"ב (קכ"ח) וז"ל כל שתחילתו בפסלות שעת ראיית העדות והשתא סופו בכשרות פסול, דמעיקרא לא הי' ראוי לעדות זו וקרא כתיב והוא עד דבשעת ראיית המעשה יהי' ראוי לעדות זו עכ"ל. ואם יהי' אלם בשעת ראי' לא הי' אז ראוי לעדות, ואף שלא הי' בו פסול כיון שלא הי' אז ראוי לעדות לא קרינן בי' והוא עד או ראה: ב) ותדע שהרשב"ם פירש פירוש הב' נתחרש היינו נשתתק, מדקתני ברייתא זה הכלל כל שתחילתו בפסלות פסול, מבואר דקאי גם אנשתתק, ואף שהרשב"א דחה פירוש זה ונדחק לפרש נתחרש נשתטה, הפירוש חוזר ונראה בשטמ"ק בשם הרשב"א יע"ש, וכן בש"ע סי' ל"ה סעיף י"א חרש פסול אחד מדבר ואינו שומע ואחד שומע ואינו מדבר כו' סעיף י"ג הי' חרש כו' בשעת שנמסרו לו העדות,