אבני נזר אבן העזר קסב

דאמרה כל הני דאקטיל הוא פליט אבל במים שאינה יודעת הטביעה רק עפ"י העד ולא אמרה בדדמי: ה) מעתה כל דברי התוס' מיושבים דכתבו דהעד לא יאמר בדדמי כמו האשה עצמה משום דלא שייך דמכי חזא דמחו ל' בורח וכנ"ל רק האשה אומרת בדדמי משום שיודעת שהי' במלחמה ובמים לא שייך אצלה בדדמי, שהרי אינה יודעת מהטביעה. ע"כ באמרו הנשים ברי לנו ע"י הסימנים לא חיישינן לבדדמי של האשה, רק החשש לבדדמי של העד דבמים אף בעד שייך בדדמי כנ"ל: ו) אלא דקשה לפי זה דא"כ איך הוכיח הש"ס דטעמא דע"א משום מילתא דעבידי לאגלויי, דאכתי קשה איך נאמן בשלמא במלחמה כיון דא"צ לדיוק האשה והעד אינו אומר בדדמי במלחמה, אבל במים מה בכך דבעבידי לאגלויי לא משקר, מ"מ יאמר בדדמי, ע"כ כתבו בתחילת דבריהם ולא יאמר בדדמי כיון שהדבר יהי' גלוי דמשום שהדבר יהי' גלוי לא יאמר בדדמי אפי' במקום ששייך בדדמי בעד להך טעמא דמילתא דעבידי לאגלויי, אבל אם נאמנות העד רק משום דדייקא ולא סמכינן אעבידא לאגלויי, א"כ במים יאמר העד בדדמי, זה מה שנ"ל לשיטת התוס', ובאמת שזו שיטה חדשה שלא נזכרה בשום פוסק, אולם אין בידי ליישב שיטת התוס' באופן אחר: סימן קט העתק מה שכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א לכ"ק מר אביו אדמו"ר זצללה"ה על מ"ש בסימן הקדום, ותשובתו זצדללה"ה. א) מ"ש לחלק בין מים למלחמה בענין דיוק האשה דבמלחמה לא דייקא מאחר שידוע לה שבעלה הי' במלחמה סמכא על דברי העד דאמרה כל הני דאיקטיל וכו', אבל במים שאינה יודעת הטביעה רק עפ"י העד לא אמרה בדדמי עכת"ד: ב) ולדידי הני מילי צריכין עוד ביאור, הן אמת דלפי הס"ד דהתיר רבי נשותיהן אף בלא העלום מן המים רק משום הטביעה לבדה, שפיר יש לומר דבמים לא תאמר בדדמי שהרי היא אינה יודעת כלל מהטביעה, ועכ"פ תחקור ותידוק אם נטבע בעלה, וכאשר יתוודע לה שנטבע שוב אין זה בדדמי כמו הי' שני עדים שנטבע שהי' די לפי הס"ד דמשאל"ס מותרת, ועל הטביעה גופי' בוודאי תידוק. כי אין לה רגלים לדבר שנטבע כלל שתסמוך על דברי העד, ואינו דומה למלחמה שיודעת שירד למלחמה שיש לה רגלים להאמין לדברי העד דאמרה כל הני דאיקטיל וכו': ג) אך כל זה הוא למאי דס"ד דמשאל"ס מותרת, אך למסקנא שצריך שהעלום מן המים וניכרו שפיר יש לומר אצלה בדדמי, דכיון שידעה או נתוודעה שנטבע שוב לא תידוק שאותו העלוהו ותסמוך על דברי העד שודאי הוא הוא שהרי יש לה רגלים לדבר מאחר שנטבע, כי יותר רחוק שהנטבע במשאל"ס ינצל מהעומד בקשרי המלחמה, ולמה במלחמה הסמוך על דברי העד שמת מפאת שידעה שירד למלחמה, והכא לא תסמוך על דברי העד שהוא הוא מפאת שידעה שנטבע, וא"כ אכתי דברי התוס' בע"ב ד"ה וקאמרה סימנין צ"ע: וזה אשר השיב לו שליט"א ידידי בני, מה שהקשית על מ"ש דבמים לא שייך שהאשה תאמר בדדמי דע"כ תידוק עד שתדע שנטבע, והקשית דמ"מ קשה למה דמסיק דטביעה לבד לא מהני דמשאל"ס אשתו אסורה, א"כ כיון שיתוודע לה שנטבע שוב לא תידוק על ההעלאה מן המים שהעלו את בעלה מת: זה תשובתי כי בהגוזל בתרא דבנחיל של דבורים דרבנן האמינו אפי' אשה לומר מכאן יצא נחיל זה, כמו כן יש לומר בידוע עפ"י עדים שנטבע במשאל"ס שוב נאמן אפי' אשה בלא טעמא דדייקא, דמה שאין ע"א נאמן בעצמותו הוא רק משום דילפינן דבר דבר מממון, וא"כ במילתא דרבנן דבממון גופה נאמן למה יהי' דבר שבערוה חמור ממנה, ודעת התוס' יומא (נ"א) בד"ה דוחה דאפי' בגז"ש אמרינן דיו, והן אמת שהדבר ברור שבמקום שתקנו תקנה גמורה שנחתינן לנכסי' ויהי' בו משום גזל גמור לא יהי' ע"א נאמן רק בנחיל של דבורים שאף חכמים לא תקנו שיהי' בו גזל גמור בזה האמינו אפי' אשה, ועל כן גם בדבר שבערוה במקום שתקנו חכמים שיהי' ספק אשת איש גמור לא יהי' ע"א נאמן, אך במשאל"ס שאם נשאת לא תצא בזה אני אומר דשוב נאמן עד אחד, וא"כ כיון שדקדקה האשה שנטבע במשאל"ס שוב ליכא רק חשש בדדמי: סימן קי א) שיטת הרי"ף שסובר דבקברתיו מבעיא לי' להש"ס דאי משום עבידא לאגלויי נאמן כיון שא"צ לדיוק האשה והעד נאמן בעצמותו והוא מעיד קברתיו א"כ למאי ניחוש, ובהא איפשטא בעיין מעובדא דדיגלת דבדף קכ"א. דלשיטתו אין לחלק משום דהתם לא ראה הטביעה וליכא למיחוש לבדדמי כיון דבקברתיו מבעיא לי', אבל בלא קברתיו אפי תרי סהדי לא סמכינן עלייהו דחיישינן דילמא באומדן דעתא מסהדי, והה"מ דעתו שהרי"ף סובר דבלא קברתיו מבעיא לי', או דבשניהם מבעיא לי' ואיפשט מדיגלת בקברתיו, ועיין בלח"מ שהאריך לקיים פירוש הה"מ, ולפענ"ד א"א לקיים פירושו ברי"ף דא"כ דאפי' בלא קברתיו מבעיא לי' להש"ס וקאמר דאי הטעם משום מילתא דעבידי לאגלויי מהימן אפי' בלא קברתיו, א"כ איך אפשר לומר דאפי' תרי סהדי לא סמכינן עלייהו, וכי עדיף חזקה דמילתא דעבידא לאגלויי מעדים, וזה ראי' שאין עלי' תשובה, ומחוורתא כמ"ש הרמב"ן והרשב"א לדעת הרי"ף דרק בקברתיו מבעיא לי', אבל בלא קברתיו אפי' אם הנאמנות משום עבידא לאגלויי אינו נאמן וע"כ אפי' תרי סהדי לא סמכינן עלייהו: ב) והנה קשה על הרי"ף ז"ל דסובר דאיפשטא בעיין א"כ איך אסיק הש"ס (קט"ז:) בעיא דע"א בקטטה בתיקו, והרי"ף עצמו כתב ולא איפשטא בעיין דע"א בקטטה, והרמב"ן ז"ל נדחק ליישב דבקטטה יש חשש ששכרה אותו, ואני תמה שהרי הגמ' תלי הבעיא אם הטעם משום דעבידא לאגלויי. אי משום דדייקא, וכיון דאיפשטא דהטעם משום עבידא לאגלויי ע"כ איפשטא