אבני נזר אבן העזר קסא

במלחמה דאין בה אלא חשש בדדמי נאמן העד כשאומר קברתיו, אך למ"ד טעמא דקטטה משום בדדמי קשה, ודוחק לומר דבעיא דע"א בקטטה דווקא למ"ד דמשקרא: ג) אך לפמ"ש בשמעתא דע"א ביבמה בסי' א"ב] בפירש"י במשנה דטעמא דמ"ד לא חיישינן לה במשקרת אף שכבר אמרה פעם אחת גרשתני ולא הוי חומר לגבה מה שיוצאת מבעלה, רק הטעם משום שאינה חשודה לעבור על חומר איסור א"א כיון שעדיין לא עשתה עבירה בפועל עיי"ש, והתינח בשהיא עצמה אומרת מת בעלי, אבל בע"א דמפורש בש"ס דהנאמנות משום חומר שבסופה [ועי' בסי' בשמעתא דע"א ביבמה מ"ש שם על הרמב"ם] וכעת יש להוסיף נופך כיון שפירש"י בשבת משום אפקעינהו, וא"כ אף אם באמת לא תידוק מותרת לינשא מה"ת דשוב העד נאמן לומר שלא יבוא ולא שייך גבה חומר א"א ודו"ק וע"כ הטעם רק משום חומר שבסופה ובקטטה דליכא חומר בסופה חשודה במשקרת שלא תידוק כלל ואזיל דייקא דידה לגמרי ע"כ אין העד נאמן אפי' בקברתיו: ד) וראיתי להב"ש סי' י"ז ס"ק קמ"ג וז"ל ופירש"י דמבעיא לי' אם העד אומר בדדמי והא דנאמן בעלמא משום דהיא מדייקא וכאן לא מדייקא ואומרת ג"כ בדדמי אינו נאמן. נראה מדבריו דהא דאיצטריך בעלמא לטעמא דדייקא הוא רק להוציא מחשש בדדמי דבכל מקום שייך בדדמי בעד וזה יש לו פנים כמו שיבואר איה"ש בסי' ק"ח בביאור דברי התוס' ולפי"ז יתיישב הא דע"א בקטטה כיון דלעולם יש חשש בדדמי בעד, ובסוף הדיבור כתב ובע"א בקטטה ואומר קברתיו להרמב"ם אינו נאמן דשמא שכרה אותו ולשאר פוסקים נאמן, ואיני יודע על איזה פוסקים כוונתו. אם להרי"ף הא כתב הרמב"ן לשיטתו ג"כ מחשש שכירות, ובוודאי כוונתו לרש"י ובעה"מ והרא"ש והטור דאזלי בחד שיטה, דהבעיא רק ששניהם אומרים בדדמי, ובקברתיו דלא שייך בדדמי נאמן, ואזיל לשיטתו דבכל עדות מיתה יש חשש בדדמי בעד, וע"כ מבעיא לי' בע"א בקטטה, אבל בקברתיו א"צ לדיוק דידה כלל, וע"כ אף דמשקרא נאמן, והא דצריך לטעמא דדייקא בעד מיתה היא רק להוציא מחשש בדדמי, אבל בקברתיו אפי' בלא דייקא דידה נאמן: ה) ולפענ"ר כל זה אינו דאם איתא דבקברתיו נאמן בלא דייקא, א"כ אף הבעיא דע"א ביבמה בלא קברתיו, וא"כ מאי פשט ממתני' אילימא בתרי מאי חזית וכו' אלא בחד וטעמא דאתי בי תרי ואכחשוהו הא חד מהימן ודחי בתרי ובהזמה עיי"ש, והא אף בחד מצי מיירי ובקברתיו, אלא ודאי הדבר ברור כמ"ש דבעד מיתה לא שייך כלל בדדמי לרש"י ובעה"מ כמו לכל הפוסקים ואעפי"כ צריך דיוקא דידה, אלא דבמלחמה דדייקא רק שלאחר שנדמה לה שאמת אינה מדקדקת יותר סגי כשהעד אינו אומר בדדמי, דאין ללמוד דחיישינן לבדדמי רק ממתני' דמלחמה בעולם אינה נאמנת ודווקא בדומה שבכל העדות יש חשש בדדמי, אבל כשאחד מהם [העד או האשה] אין בו חשש בדדמי אין ללמוד ממתני' ונאמן. אבל בקטטה דמשקרא בעד וכנ"ל אינו נאמן אף בקברתיו דבסתם מיתה אין חילוק בין קברתיו או לא כן נראה לי ברור בס"ד: סימן קח א) בתוס' דשמעתין דע"א במלחמה יש כמה קושיות ודקדוקים ואפרטם אחת לאחת, ואחר זה אומר מה שנ"ל בישוב דבריהם. א' בד"ה טעמא כתבו וז"ל ולא יאמר בדדמי כיון שהדבר יהי' גלוי ואח"כ כתבו והכא לא דייקא כלומר לעולם לא יאמר העד בדדמי כמו האשה עצמה, וא"כ למה הוצרכו תחילה לומר ולא יאמר בדדמי כיון שהדבר יהי' גלוי הלוא בלא זה העד לא יאמר בדדמי ב', הא לקמן בד"ה והא מים כמלחמה דמי וז"ל ולכך אמרו בדדמי, הא העד לא יאמר בדדמי, ועוד למה לא פירשו שם שהאשה תאמר בדדמי, ג', בעמוד ב' בד"ה וקאמרה סימנים אבל ע"י טביעות עין אין להאמינם דאמרי בדדמי ובדבר מועט יאמרו שאלו בעליהם של אלו, ולפי"ז משמע דא"צ לומר סימנים במקום המוצנע אלא כשאומרים שהכירוהו ע"י סימנים מהני כיון דליכא חשש שיאמרו בדדמי, וקשה הא מ"מ האשה תאמר בדדמי כיון שהם מפרשים האיבעיא שהעד לא יאמר בדדמי ואעפי"כ חיישינן לבדדמי של האשה, ועוד למה ניחוש שהם יאמרו בדדמי ובדבר מועט יאמרו, הא לעיל כתבו ולעולם לא יאמר העד בדדמי כמו האשה עצמה: ב) והנ"ל בישוב דבריהם עפמ"ש לעיל בד"ה זימנין דמחו לי' בגירא או ברומחא וז"ל והיא יריאה לעמוד עד שימות לפי שזורקין חצים וכו' אבל לקמן גבי נפלו עלינו לסטים נאמנת לומר נהרג שעומדת שם עד שימות ולא אמרה בדדמי, וכן כתב הרשב"א וז"ל דאשה כלי זיינה עלי' ואינה מנחת אותו עד שתדע אם מת אם לאו וכן פירש"י ז"ל ועל כרחין אית לן למימר הכי דאי לא אשה היכי מהימנא דילמא שבקא לי' גוסס וסברה גוסס לא חיי ואמרה בדדמי אלא דכל שאינה יריאה מחמת מיתה לא שבקה לי' ולא אמרה בדדמי, ומבואר מדבריהם דבכל מיתה יש חשש בדדמי שהי' גוסס וסברה דלא חיי אלא משום דאינה מנחת את בעלה עד שתדע אם מת אם לאו, אבל במלחמה יריאה לעמוד ומכי סברה שוודאי ימות בורחת לנפשה: ג) והנה סברא זו דאינה מנחת אותו וודאי לא שייך אלא באשה את בעלה אבל בעד אם באת לחוש לבדדמי אף במיתה י"ל שהעד ראהו גוסס ואירע שהלך למקום אחר, דמה שייכות לו אליו להמתין לידע אם חי או מת, ואח"כ כששאלוהו עליו אמר בדדמי שמת, מזה הוכיחו התוס' דלא חיישינן לבדדמי אלא באשה עצמה דחזקה דאמרה בדדמי שאינה ממתנת עד שימות ומכי חזית דמחו לי' בגירא בורחת לנפשה וכן לשון הש"ס כיון דאתחזק אמרה בדדמי ולא אתי מה לי לשקר ומרע חזקתו] דאשה אינה בת מלחמה [כדאיתא ריש קידושין וכמ"ש החינוך דאין נשים מצוות בזכירת מחיית עמלק מה"ט] והיא במלחמה רק משום בעלה וכשחושבת שבעלה ודאי מת בורחת ואינה ממתנת עד שימות, אבל העד שאינו במלחמה משום בעלה של זו ולא שייך שבורח משום שרואה שזה קרוב למות רק שנאמר שמא אירע שלאחר שהכו את זה בגירא או ברומחא ברח, הלוא חשש זה יש במיתה דעלמא שמא בעוד זה גוסס הלך לנפשו ומ"מ לא חיישינן לזה: ד) והנה הא דמים כמלחמה דמי ע"כ אין הפירוש משום שירא לעמוד עד שימות, שהרי עומד על שפת הנהר ואין לו ממה לירא, אלא משום שאינו בסמוך אצל הנטבע והרבה פעמים שאינו יכול לראות בטוב אם נטבע היטב ולראות מארבע רוחותיו שלא עלה כל זה אינו בידו במים, ע"כ יש חשש בדדמי, וחשש זה יש בעד כמו באשה עצמה, עוד יש חילוק בין מים למלחמה בענין דיוק האשה, דבמלחמה לא דייקא מאחר שידוע לה שבעלה הי' במלחמה וסמכה על דברי העד