אבני נזר אבן העזר קנט

גם ע"א לא יהי' נאמן דמפורש ריש פרקין דטעמא דע"א משום עיגונא: ב) והנ"ל בישוב דבריהם דהנה בתוס' ריש פרקין ד"ה מתוך חומר, מתק"ח נאמן ולא חשוב עקירת דבר מה"ת כיון שדומה דבר הגון להאמין, ולכאורה בפשיטות הי' יכולין לומר משום אפקעינהו כמ"ש רש"י שבת (קכ"ח:) בטעם עד מפי עד בעדות אשה, אך התוס' הי' להם הכרח דנאמנות ע"א לאו משום אפקעינהו לפי סברת רבנן קמאי שהביא בה"ג במגרש אשתו על מנת שלא תנשאי לפלוני ולאחר מיתת הבעל נשאת לפלוני לא בטיל גיטא כיון דעכשיו אף יתבטל הגט נפסק האישות לא שייך שיתבטל הגט וחוזר האישות למקומו כיון דעכשיו אינה חוזרת להיות אשתו: ג) והנה לטעמא דאפקעינהו צ"ל הא דאם בא בעלה חייבת בקרבן שלא הפקיעו הקידושין רק באופן שלא יתברר אח"כ השקר, ולפי דברי רבנן הנ"ל אם לא נודע שהבעל הי' חי בשעה שנשאת עד אחר מיתת הבעל, אי אפשר לומר שבטל הפקעה וחוזר האישות למקומו כיון שבשעה שנודע לא תחזור להיות אשתו שכבר מת, וא"כ תקשה מתני' אמרו לה מת בעליך וניסת ואח"כ אמרו לה קיים הי' ומת וולד הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר, וע"כ הראשון ממזר מה"ת דמדרבנן גם וולד שני ממזר, וע"כ מדאורייתא קאמר, ועיין רא"ש סי' ג' ויש"ש סי' כ"א, ואמאי הוי ממזר מה"ת כיון דבשעה שיחזרו הקידושין למקומם כבר אינה אשתו ודו"ק היטב. אלא ודאי נאמנות ע"א לאו משום אפקעינהו, והוכרחו התוס' לומר משום שדומה הדבר הגון להאמין כנ"ל, וכבר כתבנו במק"א דרש"י בשבת לא אמר רק בעד מפי עד, והשתא יש לנו ספק באשה עצמה אומרת מת בעלי אם נאמנותה משום אפקעינהו או משום שדומה הגון להאמין, וי"ל שתוס' ס"ל באשה עצמה לולי דאפקעינהו לא הי' מאמינין לה באיסור תורה, ודווקא ע"א שאינו נוגע בדבר דומה יותר להאמין, ובזה יתבארו דבריהם: ד) והנה בתוס' ישנים יומא (י"ג:) דלאחר מיתת האשה לא מהני קיום תנאי הגט, והוא כעין סברת רבנן קמאי הנ"ל כיון דעכשיו לא תהי' מגורשת שאינה בעולם. אך לאחר מיתת הבעל מהני קיום התנאי, וריטב"א לא מחלק בכך, והוכיח מהא דע"מ שתתני לי מאתים זוז נותנת לאחד מן הקרובים, הנה דמהני קיום תנאי אחר מיתתו וה"ה אחר מיתתה, אך באבני מלואים כתב דלעולם קיום תנאי לאחר מיתת הבעל לא מהני כיון דעכשיו בלעדי הקיום נפסק האישות, אך בהא דע"מ שתתני לי ר' זוז שנשארה זקוקה ליבם חשיב האישות קיים עיי"ש, ולפי"ז ה"ה דלא מהני הפקעת קידושין לאחר שמת הבעל במקום שאין יבם, כיון דמבלעדי הפקעה אין כאן אישות, וע"כ אינה נאמנת לומר מת הבן ואח"כ בעלי כיון דלא שייך בזה אפקעינהו, שאם הבעל מת תחילה ואינה זקוקה עוד ליבם כבר נפסק האישות וא"א עוד להפקיע הקידושין. אבל ע"א שפיר מהימן כיון דנאמנותו משום שהדבר הגון להאמין: סימן קד א) הח"מ בסי' י"ז סק"י בהא דאינו נאמן לומר מת אחי שאייבם אשתו נסתפק אם נאמן לחלוץ לה יעיי"ש לכאורה פשוט שדינו כדין האומר קדשתי את בתי ובא אחד ואמר אני קדשתי' לרב דנאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס, וכן לדידן באומרת היא גופה נתקדשתי ואיני יודעת למי ובא אחד ואמר אני קדשתי' דנאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס, הרי דאף שלכנוס אינו נאמן נאמן ליתן גט. ה"נ אף שאינו נאמן לייבם לחלוץ נאמן: ב) אך יש לחלק דשאני התם דמשום חזקה אין אדם חוטא ולא לו, אבל הכא משום עדות נאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ופלגינן דיבורא לא שייך בזה דבחד גופא לא פלגינן, אך יש סברא לומר דלא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אלא במה שצריך משפטי עדות, אבל בעדות אשה דאפי' עבד ושפחה כשרין רק פסול בעבירה ונוגע פסול דחיישינן למשקר אבל לחלוץ דאינו נוגע ודין עדות שבטלה מקצתה לית בי' חשש משקר רק גזה"כ ולא גרע מקרוב ועבד ושפחה: ג) ויש להביא ראי' לזה מגיטין (ח:) עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסיי קנויין לך עצמו קנה נכסים לא קנה, אבעיא להו כל נכסיי מהו אביי אמר מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו, והיינו כיון דדיבור אחד הוא ולא דמי לעצמך ונכסי דתרי דיבורי נינהו, וקשה דיבור בפ"נ ובפ"נ הרי הוא אחד לעצמו ולנכסים ומחלקין אותו דלגבי עצמו נאמן ולגבי נכסים אינו נאמן וקשה לאביי, אלא ודאי בפני נכתב ובפני נחתם דא"צ משפטי עדות לא אמרינן בי' עדות שבטלה מקצתה כו' רק השטר עצמו דצריך בו משפטי העדות הוא דס"ל לאביי כיון דבטל דיבור זה לגבי עצמו בטל נמי לגבי נכסים: ד) אך יש לדחות דעדות שבטלה מקצתה היינו דהפסול מתפשט בכולה ואם יש פסול וקורבה במקצת עדות דינו כאילו הי' פסול בכל העדות, אבל בבפ"נ ובפ"נ דלגבי עצמו נאמן בעל דבר אי אפשר לומר שפסול בעל דבר שלגבי נכסים מתפשט לגבי עצמו, דהא אנן אמרינן דלגבי עצמו בע"ד נאמן. ומה בכך דפסול בע"ד נמשך לגבי עצמו הא בלאו הכי בע"ד הוא ולגבי עצמו בע"ד נאמן. רק בשטר ס"ל דפסול שאינו מקויים שלגבי נכסים מתפשט גם לגבי עצמו שאומר בפ"נ ובפ"נ יהי' דינו כאינו מקויים: ה) אך מדברי ירושלמי דבעדות אשה פוסל הכחשה אחד אומר מת ואחד אומר נהרג דבעדות אשה ע"א נאמן וממנ"פ יש עד אחד שאם אחד אומר אמת היא מותרת ואם שקר נשאר השני בלא הכחשה, צ"ל דמ"מ כיון שעדות אחת הוא ויש הכחשה ביניהם נפסלה כולה כעין נמצא אחד מהם קרוב ופסול משמע דנמצא אתד קרוב או פסול פוסל בעדות אשה, שו"ר מדברים מזה בתשו' נוב"י ובתשו' רעק"א: סימן קה שמעתתא דע"א במלחמה א) יבמות (קי"ד.) ברש"י בד"ה ושלום בעולם, אי לא חזיתי' דמית חיישא לקילקולא שמא יבוא בעלה לאחר שניסת ותהא מקולקלת כדאמר בהאשה רבה ולא אמרה בדדמי, נראה מלשונו דבאשה עצמה לא אצטריך לטעמא דחומר דתצא מזה ומזה, רק לאפוקי מחשש בדדמי, ונראה שדעתו כדעת הרמב"ם ז"ל שכתב דהא דאין האשה נאמנת לומר מת יבמי משום שהוא רק