אבני נזר אבן העזר קנז

להדיא דאפי' העיד חוץ לב"ד בעדות אשה אינו יכול לחזור ויש להשוות דעתו עם דעת הר"ן בתשובה, דהנה עובדא דהר"ן הי' באחד שאמר חוץ לב"ד כי יש לזה אח יבם ושוב העיד בב"ד שאחיו מת זה ד' שנים ופסק דיכול לחזור ולהגיד, והביא ראי' מתוספתא דאפי' באיסורין קודם שנחקרה עדותו בב"ד יכול לחזור, ולכאורה קשה על התוספתא למה יכול לחזור באמת הלוא כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים, וה"ה כיון שהאמינה פסול חוץ לב"ד כאילו הי' כשרים בב"ד, שהרי אם באו שני פסולים ואמרו מת ואח"כ באו שני פסולים ואמרו לא מת לא תצא מהיתירה ואף שהאומרים לא מת ג"כ שנים ע"כ דחשבינן להאומרים מת כאלו הי' כשרים, וכן אם אמרו שנים חוץ לב"ד מת והתירוה על פיהם ואח"כ באו אחרים חוץ לב"ד ואמרו לא מת לא תצא מהתירה, הנה דחושבין להאומרים מת כאילו העידו בב"ד: ג) אך הריטב"א הובא בנמק"י פרק האשה רבה דווקא בדבר שבערוה שצריך שנים וכאן נאמן אחד הרי הוא חשוב כשנים אבל באיסורין דא"צ רק אחד לא חשוב כשנים וה"ה דלא חשוב בב"ד ואתי שפיר התוספתא, וכן בהא דר"ן בהעיד שהיבם חי דלאסור אינו נאמן רק דמשוי לזה שאומר מת ע"א בהכחשה אבל אינו כלל כשנים, אבל ע"א הבא להתיר דחשוב כשנים כשרים אף שהעיד חוץ לב"ד חשוב כהעיד בב"ד ונכונים דברי ריטב"א: ד) אך להפוסקים דכל זמן שלא התירוה לא חשוב כשנים ואם באו אחרים קודם שהתירוה אף אם נשאת תצא ניחא דיכול לחזור ולהגיד. אך לאחר שהתירוה ודאי אינו יכול לחזור ולהגיד, לפי זה לפי מה שהביא הב"ש ס"ק קי"א הרבה פוסקים דאפי' בא עד שאמר לא מת קודם שהתירוה אם נשאת לא תצא [ודווקא אם בא בבת אחת עם הראשון תצא] לעולם אינו יכול לחזור: ה) עוד נראה לי טעם דלאחר שהתירוה אינו יכול לחזור, דהנה הא ודאי בשאמר חוץ לב"ד מת בשקר עבר על לפני עור לא תתן מכשול ובשאמר אח"כ בב"ד לא מת הוא משים עצמו רשע ואף דלפני עור הוא לאו שאין בו מלקות ולא נפסל בשביל זה, מ"מ אף בכהאי גוונא אין אדם משים עצמו רשע, ועדים שאמרו אמנה הי' דברינו אין נאמנים דעל עולה לא חתימי, ואף דלא נפסלו בשביל כך,, וא"כ איך יכול לחזור, אך רש"י פירש בטעם אין אדם משים עצמו רשע משום דאדם קרוב אצל עצמו, ובעדות אשה וכן באיסורין דאפי' קרובים נאמנים לא שייך כלל אין אדם משים עצמו רשע, (דברים אלו צריכים תלמוד, המגיה] ונשמע מזה דבחזרתו הוא כעד פסול דבעלמא כהאי גוונא הא אינו נאמן רק שבהגדתו הי' ג"כ כעד פסול כיון שהעיד חוץ לב"ד, וכשהתירוה עפ"י ראשון כיון ששניהם שקולים לא תצא מהתירה: סימן קא א) שם (צ"ב.) בגמ' ליתי' למתני' מדתני בי מדרשא עיי"ש כל הסוגיא, ורש"י פירש כל הסוגיא דאם ההיתר משום דמהימנינן לעד הוי טעות, ואי משום דדייקא הוי הוראה, וע"כ מייתי ר"נ ראי' מדבעלמא ע"א אינו נאמן והכא נאמן ע"כ הוראה היא, ורבא מייתי ראי' דאף דחזינן בעד קמא דלא דייקא מהימנינן לעד שני, ואף דהוחזקה באינה מדקדקת ע"כ דאעד סמכינן וטעות הוא אלה דברי רש"י ז"ל, אולם דבר זה צריך ביאור, דמה נ"מ אי מהימנינן לעד או לדידה סוף סוף רואין עכשיו שחי, ודומה לבסוף זרחה החמה, וסוגיא זו נתקשו בה שלמים וכן רבים: ב) והנ"ל בישוב הסוגיא ופירש"י, דהנה במשנה נשאת שלא ברשות ב"ד אלא בעדים, והנה הדבר צריך ביאור למה בע"א צריך רשות ב"ד ובעדים א"צ, בפרט לפי מה דס"ד דע"א מהימן מדאורייתא ועיין בתוס', והנ"ל בזה עפ"י מה דקי"ל בכריתות (י"ג:) בשיכור דאסור להורות מדאורייתא מדכתיב ולהבדיל ולהורות דבדבר שהצדוקים מודים בו מותר, והעלה הש"ך ביו"ד דמ"מ בדבר הפשוט ומפורש בפוסקים אסור להורות ודווקא בדבר המפורש בכתוב לא מקרי הוראה, וע"כ כשנשאת בעדים אף שבאתה לב"ד ושאלה דוודאי צריך לחקור העדים] לא מקרי הוראה כיון דכתיב בקרא עפ"י שנים עדים יקום דבר ולא חשוב הוראת ב"ד וחייבת בקרבן, אבל בע"א אף למה דס"ד דמה"ת, מ"מ כיון דמדרשא דאו הודע ילפינן לה שפיר מקרי הוראת ב"ד ופטורה מקרבן: ג) והענין דמה שמפורש בכתוב אינו תלוי בחכמת חכמים ואין קרוי הוראת ב"ד, והוא גופי' הטעם בהורו ב"ד ששקעה חמה דלא מקרי הוראה דהוא טביעות עין בעלמא וכל אדם יכול להכיר אם יום או לילה כמו המופלא שבהוראה ואין תלוי בחכמה, והנה לפי טעם זה אינו דומה כלל למשנתינו דתלוי בדין שע"א מהימן שהוא דבר שאין הצדוקים מודים בו: ד) אך בהעמיק על הדבר ניחא, דהנה קי"ל שהב"ד יכולים לדון עפ"י ראי', אך דווקא כשראו ביום אבל לא כשראו בלילה, וזה צריך ביאור דמה נ"מ, סוף סוף יודעים המעשה, והוא קו"ח משמעו מהעדים, וצ"ל דהב"ד אינם יכולים לדון עפ"י ידיעתם רק עפ"י ראייתם ומה ששמעו מעדים שראו חשוב כאלו אז ראו הב"ד בשעה ששמעו העדות, [וכעין זה כתב הגאון מהר"ל ז"ל מפראג בספר דרך חיים פרק משנה כ"ב]: ה) וראי' לזה קידוש החודש דצריך לקדש עפ"י הראי' מדכתיב הזה כזה ראה וקדש, ומה מועיל ראיית העדים וא"ל דבעינן רק שיראה הלבנה ועפ"י חשבון לבד אפשר שנתכסה בעבים ולא ראוה, דליתי' דהא עדים שראו מחללין שבת אף שבלא"ה יקדשו היום אדר הסמוך לניסן לעולם חסר משום דמצוה לקדש עפ"י הראי', הרי דאף שבאמת נראה הלבנה לא יקויים המצוה רק אם יבואו עדים לפני ב"ד ויעידו, וע"כ דבעינן דווקא ראיית ב"ד כדכתיב הזה כזה ראה] וע"כ דמה שב"ד שומעים מהעדים כאלו ראו הלבנה בעצמם, ובילקוט קורא לעידי החודש שלוחי החודש, וכן בסנהדרין (בדף נ"ו) בב"ד ששומעים עדים שמעידים ברכת השם קורעים כאלו שומעים בעצמם ברכת השם, וע"כ מועיל שמיעתם מהעדים ביום ולא ראייתם בלילה: ו) וכיון דהכי הוא מילתא, א"כ הב"ד שמתירין אותה: להנשא לאו משום שחזקה שהעד אינו משקר, רק דשמיעחם מהעדים גזירת הכתוב כאילו ראו בעצמם וכאלו פוסקים עפ"י ראייתם והוי כאילו התירו ב"ד לעשות מלאכה ע"י טביעת עינם ששקעה חמה דלא חשיב מעשה ב"ד, וה"נ בפוסקים עפ"י שמיעתם מהעדים, והרי המעיד ראיתי עדות שנחקרה בב"ד לא חשוב עד מפי עד דחשוב כאלו ראה המעשה בעצמו, ואף דמה שפוסקים