אבני נזר אבן העזר קנה

כיון שמת בעלה ראשון. רק על רב קשה דג"כ אינה מפסדת כיון שבעלה כאן ואין מכירים אותו ולא יצטרך השני לגרשה ותחזור לראשון, שהרי השני יטעון שהראשון יגרשה ותהי' מותרת אליו, דכיון שאינה נאסרת לבעל אינה נאסרת לבועל [אף שהבועל הי' מזיד אם שקר העידו שהרי הוא הי' אחד מעדי'] ותהי' קרח מכאן ומכאן וליכא חומר, ואעפי"כ אמר רב לא תצא, ומוכרח דאפי' במקום חזקה מהני ברי וכמו שהוא דעת הרשב"א פרק האומר ושפיר מקשה אדרב: ב) ולשיטת התוס' צ"ל דמפסדת בעלה ראשון אם יוזמו עדי' ראשונים, וכמ"ש התוס' בנתגרשה ובאמת בנתגרשה קשה עוד יותר דאפי' ירצה השני לגרשה תהי' אסורה לראשון משום חשש מחזיר גרושתו משנשאת, אך י"ל דממילא יצטרך הראשון לגרשה כיון שממנ"פ תהי' אסורה לו ותהי' מותרת לשני וחזקה לא שביק התירא וכו' ובודאי האמת אתה, ועוד דמפסדת אם יוזמו עדי' תצא מזה ומזה ואם לא הי' אומרת ברי לי אם יוזמו קודם הגט תהי' מותרת לראשון ולאחר הגט והדירה עם השני תהי' מותרת לשני, אבל בדין רב שלכל אחד תהי' מותרת אחר גרושי האחר ולא יצטרכו לגרשה לא זה ולא זה ותהי' אסורה לשניהם, הלהן תשברנה שמא הי' העדים במקום אחר ויהי' עידי הזמה, בשלמא במת בעלי ניחא שמדקדקת אם חי בודאי יבוא או תבוא אליו, אבל הכא אפי' אם העדים שאומרים מת בשקר העידו מ"מ כיון שבא ואין מכירין אותו] מנלן שהי' במקום אחר ממה שאומרים שמת שם, מ"מ לדעת התוס' צ"ל כן, ובההוא דאם לא רצה רפט, צ"ל דנהי דליכא דייקא, מ"מ כיון שעכשיו מת רק משום שנאסרת לכהונה והרי הי' לה חזקת היתר לכהונה וכמו חזקת טמא שמבטל חזקת מקוה אף שהספק נולד במקוה, כן צ"ל לשיטת התוס': ג) ולפמ"ש י"ל דשוב כיון שאם נדון אם היא א"א נחזיקנה באשת איש רק שלא נטמאנה לכהונה, הו"ל ספק טומאה ברה"י דונטמאה אחת לכהונה, בשלמא בלא חזקת א"א י"ל העיקר ספק איסור ואזלינן בתר העיקר, ואף דבטמא ומקוה לא אמרינן הכי, מ"מ לא דמי לסוטה, וכיוצא בזה כתבו התוס' לענין דבר שיכול להיות, אבל השתא ממנ"פ אי בתר העיקר איכא חזקת א"א, ואי בתר הספק של עכשיו הו"ל ספק טומאה ברה"י, ולשיטת התוס' יש לומר כיון דהוה טומאה דלמפרע לא ילפינן מסוטה, ויש לעיין בזה: סימן צח א) הנה ריש פרק האשה רבה בהא דבא בעלה תצא מזה ומזה אמר שמואל לא שנו אלא שאינה מכחישתו אבל מכחישתו לא תצא במאי עסקינן אילימא בבי תרי האומרים זה בעלה] כי מכחשתא לי' מה הוי אלא בחד טעמא דמכחשתו הא שתקה תצא והאמר עולא כו' הב"ע בפסולי עדות וכדר' נחמי' פירש"י אבל אומרת ברי לי שאין זה דל עד קמא מהכא אין פסולי עדות נאמנים להעיד על אדם כשר כו' אלא אם כן יש עדות כשירה בדבר ומחזקת א"א יצאה עפ"י ראשון עיי"ש, וריטב"א פירש כיון שהיא מודה לדברי עד ראשון הוי כתרי לגבי תרי: ב) ונחזי אנן רמב"ם כמאן ס"ל אי כפירש"י קשיא הלכה כ"א היא שאמרה מת ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא, ונימא אין ע"א נאמן להעיד על אדם כשר, ואי כדעת ריטב"א דמצרפין ברי שלה לעדות קשיא הלכה באומרת ברי שמת דווקא אם נשאת לאותו עד לא תצא ויהי' כתרי לגבי חד, וביותר קשה באשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת דמשמעות דבריו דלא מהני ברי שלה יהי' כתרי לגבי חד: ג) והנ"ל לפרש הסוגיא לדעת רמב"ם ואולי יש לכוון זה גם בפירש"י] דהנה שנים פסולים האומרים זה בעלה לא יהי' להם נאמנות כלל שהרי דבר שבערוה היא וכל נאמנותם לא מת לבטל עדות הראשון כמ"ש הר"ן ריש ב"מ, אבל לומר זה בעלה אף אם תמצא לומר שעדות הראשון בטל ועדיין בעלה חי מ"מ איך יהי' הפסולים נאמנים לומר זה בעלה, נמצא שמחזיקין מחמת רוב שאין זה בעלה ובעלה הוא ברוב עולם וכדאמרינן בעלמא איסורא ברובא איתי', וכיון שמחזיקין שאין זה בעלה שוב אין עדות להכחיש הראשון שהרי אין הפסולים יודעין כלל שלא מת רק מחמת שמכירין שזה בעלה, וכיון שעל זה אין להם נאמנות נשאר עדות הראשון שאמר מת בתוקפו: ד) אך יש לומר כיון שכבר נאסרה לבעלה ראשון ואין נוגע במה שאומר שהוא בעלה, שוב נאמן כהא דקדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתי' נאמן אחד לומר אני קידשתי' ליתן גט משום דאין אדם חוטא ולא לו ה"נ בנ"ד נאמן לומר אני הבעל משום דאין אדם חוטא ולא לו, אך זה אם אינה מכחישתו דפשיטא שאינו נאמן עלי' אני בעלך כיון שמכחישתו הדר הסברא לדווכתא דכיון שאין נאמנים שזה הבעל נשאר עדות הראשון שאמר מת בתוקפו: סימן צט א) שם הב"ע בפסולי עדות וכו' עיין ברש"י דה ועשו אבל היכא דאמרה ברי לי שאין זה די עד קמא מהכא אין פסולי עדות נאמנים להעיד על אדם כשר אפי' הן אלף שכל אדם נאמן ע"ע באיסורין בדבר הברור לו אא"כ יש עדות כשירה בדבר הלכך כמאן דליתנייהו דמי ומחזקת א"א יצאה לה ע"פ ראשון, והרמב"ם פי"ב מהלכות גירושין פסק כלישנא בתרא, וכשניסת עפ"י אשה מעיקרא ואח"כ באו שני פסולים ואומרים לא מת אי שתקא איהי הו"ל רוב דיעות לאיסורא, ובאומרת ברי לי לא תצא וכן פסקו שאר פוסלים דהאשה עצמה שאומרת ברי לי ג"כ נחשב לעד שהרי נאמנת לומר מת בעלי, ותמוה לי שהרי מה שנאמנת לומר מת בעלי אף שנוגע אחר אינו נאמן שהרי אין הבעל נאמן לומר מת אחי שאייבם אשתו, הוא משום חומר שהחמרת עלי' בסופה והכא שכבר נאסרת לבעלה ראשון משעה שנשאת בעד אחד וליכא חומר עוד למה תהי' נאמנת: ב) וליישב נראה דהנה צ"ל דהא דמהני רוב דיעות לאחר שנשאת דהא כבר האמינוהו כשנים כשרים, ואם נאמר שהנאמנות הי' בטעות וכעין דברי רשב"ם בזה אומר של אבותי בשמעתא דפרה וטלית, א"כ גם באתא אחד המכחיש נאמר כן דשם הי' ג"כ בשוה, ונ"ל דהנה בירושלמי דאם עד אומר מת ועד אומר לא מת בבת אחת ונשאת לאותו עד שאמר מת לא תצא באומרת ברי לי כמו בתרי ותרי, וכן פסק הרמב"ם, ולכאורה קשה דממה נפשך אם בב"א יש לו נאמנות לעד