אבני נזר אבן העזר קיד

לדנקא לא יטעו, ואם אינו טוב א"כ הקלקול לפי טעות המורה שעות, וגם לא שייך אדם טוטה הלוא המורה שעות טועה, ומוכרח במה שאומרים שברור בעיניהם לפי השערות דעתם חשוב עדות גמור], וכן אחד אומר ב' מרדעות ואחד אומר שלש דאינו רק שאומר שלפי מראית עיניו כך הוא נראה גבוה, והגם דבאמת אמרינן שם דטועה בשעה אחת ובמרדעת אחת, וא"כ ה"נ [נימא] דטועה, ובאמת קצת הוא למעלה מן העינים ואין זה המת בעלה של זו], י"ל דלא אמרינן טועה רק לתרץ העדים, ועוד דהא התוס' כתבו בפסחים (י"ב.) ד"ה לר"מ דלא תלינן הטעות כלל בשני עדים עיי"ש והורגין עי"ז שאומרים המזימין בשעה פלונית עמנו הייתם ולא חיישינן דטעו ואף שהוא לתרץ העדים, כ"ש בנידון דידן: ג) אך את זה ראיתי להר"ן ז"ל שכתב בהא דרב גידל המקדש משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו וקשה אפי' בשעה ששית נמי, ותירץ דבשעה ששית חיישינן שהעדים טעו וקרו לה ששית, הרי דאפי' בשני עדים חיישינן דטעו, ואף שאין לתרץ העדים, ובאמת צריך להבין דעת הר"ן ז"ל דהא אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה כתב הר"ן בפ"ב דכתובות דחיישינן שהי' קרוב לה וטעה ואעפי"כ בשנים אומרים קרוב לו אינה מגורשת ודאי וקרוב לה מגורשת ודאי ולא חיישינן דטעו (כדתנן בפ"ח דגיטין] וע"כ דבאמת זה הטעם בהא דבשעה ששית] כיון שאין אומרים רק השערות דעתם לעולם חיישינן לטעות, וא"כ ה"ה בנ"ד שאמרו עם האט אויס גיוויזען ולא אמרו סתם שראו שכך הי', שניחוש לטעות, העולה מזה דהתירא דאשה זו תלוי באשלי רברבי דלדעת התוס' מותרת, ולהר"ן אסורה: ד) והנה יש להתיר מטעם ס"ס דהא לשון התה"ד דמעט עמוקה לא הוי סימן מובהק משמע אבל סימן אמצעי הוי וקי"ל דספק היא אי סימנים דאורייתא וע"כ פסק הרמ"ה, הובא ברבינו ירוחם והובא בב"י, דאם נשאת בסימן אמצע לא מפקינן לה מבעלה [גם י"ל לדעת הרמ"ה הנ"ל כיון דבדיעבד לא תצא א"כ הספק רק לענין לכתחילה והוי ספיקא דרבנן, ואף שהש"ך בסי' ק"י מחמיר בספק ספיקא נגד חזקה והר"ן בקידושין כתב דאפי' בספיקא דדינא מוקמינן אחזקה, והוכיח כן מדקי"ל דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא, מ"מ יש לצרף דעת הרמב"ם דמהני תפיסה וגם דעת הפוסקים הובא במל"מ דלא מוקמינן אחזקה בספיקא דדינא עם דעת הרמ"א דמהני ספק ספיקא במקום חזקה: ה) עוד נראה דלא חשוב חזקת א"א כיון שמעידין רק על המת המוטל לפנינו להחזיקו שזה בעלה, ודומה לאשתמודענא דאחוה דמיתנא בפרק החולץ וכדברי הרי"ף שם, וראי' לזה דאל"כ איך מדמה הש"ס יבמות (ק"כ) סימן דבעל מת לאבידה ולמ"ד סימנין דאורייתא סמכינן אסימן גופו להתירה, הא סימנין דאורייתא ילפינן מאבידה ושם אפילו ע"א מהני כמ"ש הר"ן בחולין (צ"ו.) דנאמן אדם לומר אלו כליו של פלוני, ובאשה פשיטא דלא מהני ע"א רק משום מילתא דעבידי לאגלויי,, ואף זה רק מדרבנן, וא"כ איך ילפינן אשה מאבידה, וע"כ נאמר כמ"ש התוס' בהא דמחזירין שט"ח ומוציאין ממון דהסימנים מועילים רק על השט"ח וממילא מוציאין ממון, כמו כן באשה שמעידין רק שגוף זה בעלה וממילא האשה מותרת, [וכ"כ בתשו' הרי"ם בסוגיא דסימנים] וא"כ ה"ה דמהני ספק ספיקא, ולא חשוב להוציא מחזקת איסור, כן נראה לכאורה: ו) אלא דאכתי איכא חששא, שהרי העד השלישי שבא לפני ב"ד וידע ששאלוהו בתורת עדות ואמר שהוא למעלה מהעינים והרי העד שאינו בעלה, שהרי במת הנמצא הוא שוה (בחוטם) [עם העינים], וא"כ כיון שהעדים ראשונים יש לומר דטעו והוא למעלה מן העינים רק שנתיר מטעם סימן אמצעי והעד הוא כנגד הסימן, ואף דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה אף להעמיד בחזקתו כיון שלולי עדותו היתה מותרת כמ"ש הרא"ש דע"א אינו נאמן לפטור ממחויב שבועה ואינו יכול לישבע וילפינן דבר דבר מממון, מ"מ כיון דסימנין ילפינן רק מאבידה ובאבידה גם ע"א מהימן כדברי הר"ן הנ"ל וא"כ כשמכחישין זה את זה לא נדע על איזה נסמוך וכפי הנ"ל דכל תלוי' דסימנין משום שמעיד רק על המת הנמצא, ובכה"ג אף ע"א נאמן מה"ת כמו באבידה וכנ"ל. ואף שחזר אח"כ ואמר שאינו יכול להגיד בתורת עדות, מפיו אנו חיין והוא חוזר ומגיד כיון שמתחילה העיד בפה מלא שהי' למעלה מן העינים ולא אמר עס האע אויס גיוויזין: ז) וגם עדות אמו שאמרה שברור בעיני' שלמעלה מהעינים ואף דצרה אינה נאמנת להכחיש וה"ה שאר נשים, מ"מ הרי להנ"ל דנאמנת להכחיש הסימנים מה"ת וכיון דנאמנת מה"ת י"ל דאף החמש נשים נאמנת להחמיר ואף דלהקל אינה נאמנת אף במקום שהנאמנות מה"ת כדמוכח בפ"ב דגיטין דאינה נאמנת להביא גיטה בא"י כמו שנאמנת בסוטה להעיד שנטמאת לאוסרה על בעלה ולא לפוסלה מכתובתה, הרי דלהחמיר במקום שנאמנת מה"ת נאמנת: ח) איברא דלאחר העיון יש לדחות כל זה ונאמר דטעמא דהר"ן דע"א נאמן באבידה כמו בקדשתי את בתי [כיון דאינו רק מברר למי קידשה נאמן משום חזקה אין אדם חוטא ולא לו ה"ה באבידה כיון דאינו רק מברר למי האבידה דדבר שבערוה וממון חד דינא אית להו] דחזקה אין אדם חוטא ולא לו וכיון דאינו מתורת עדות רק מחזקה לא שייך אינו חוזר ומגיד, וגדולה מזו כתב הר"ן בהעיד שלא בפני ב"ד אף דמהני בעדות אשה, כל שכן בנ"ד דאינו מטעם עדות רק משום חזקה: ט) ואין להקשות א"כ בעדות אשה אפי' העיד בפני ב"ד לא יחשב חוזר ומגיד כיון דנאמנותו משום מילתא דעבידא לאגלויי או משום דייקא ומינסבא די"ל דנהי דמשום עבידא לאגלויי תקנו חכמים להאמינו, אחר שתיקנו חכמים חשוב עד שהרי חייב עלי' קרבן שבועה בלא הגיד, וע"כ דחשוב עד, וכן נאמן עד אחר להכחישו אף דבהעד המכחיש ליכא מילתא דעבידא לאגלויי ולא דייקא, וע"כ דזה רק טעם התקנה אבל באמת נאמן מתורת עד]: י) גם יש לומר דנאמן לפרש דבריו דאמר רק כפי שהי' נראה בעיניו וע"כ הגיד מתחילה כמו עד אומר שני מרדעות דהוא ג"כ לפי אומדנא, וע"כ כששאלוהו בפירוש בתורת עדות נתיישב כיון שאינו יודע בבירור לא יגיד בתורת עדות, וא"כ כיון דבשיטת הר"ן קיימינן א"כ אף הוא י"ל דטעה: יא) ועתה נשוב לעדות חמותה, ונלפע"ד דלא דמי לטומאה דסוטה, דהנה הרשב"א כתב בהא דאין השליח נאמן שמכיר הגט משום דחיישינן דמשקר כדי שלא יפסיד שכרו, או שלא יהי' למשלח תרעומת עליו, ולכאורה קשה דהא משום תרעומת לא מיפסל לעדות כמ"ש התוס' בב"ב פרק חזקת הבתים ובפרק מי