אבני נזר חושן משפט קפג

זה ומחזירו למקומו לדעת הירושלמי ומס' סופרים שהביא המג"א סי' קמ"ז ס"ק י"א] דאף דמה שמוציא אחרת לא חשוב הפסק כמו הוצאת התפלה של ראש מהתיק דלא חשוב הפסק כיון דלצורך המצוה הוא מ"מ החזרת הראשון למקומו ודאי הוי הפסק, דאל"כ הא תפילין ש"י וש"ר ודאי שני מצוות ואפי"ה סגי להו ברכה אחת, ואפי' לר"ת דצריך לברך על ש"ר בפ"ע היינו משום דאפי' כשאינו מניח אלא ש"ר לבד מברך שני ברכות, אבל מ"מ פוטרת ברכת להניח את ש"ר אף דהוי מצוה אחרת, וע"כ לומר דההפסק הוא גלילת הראשון והחזרתו למקומו, אלא דאם הי' מצוה אחת הי' חשוב הפסק בין מעשה למעשה דלא איכפת לן בה, אבל השתא דשתי מצוות הן הוי הפסק בין ברכה למעשה כמ"ש הרשב"א בתשו' אהא דסח בין תפלה לתפלה הביאו הב"י סי' כ"ה עיי"ש, ולהט"ז כשלא קרא עדיין ג' פסוקים דלא הוי מצוה שלימה מצטרפין השני פסוקים ראשונים עם מה שקוראין בספר אחר לג' פסוקים והוי מצוה אחת לא חשוב הפסק ודו"ק: והשתא דאתינן להכי נ"ל לדחות הראי' מההיא דיומא, דהנה שם בגמ' אם בא לקרות בבגדי לבן קורא ש"מ בגדי כהונה נתנו ליהנות בהן דילמא שאני קריאה דצורך עבודה הוא ת"ש לא היו ישנין בבגדי קודש הא מיכל אכלי דילמא שאני אכילה דצורך עבודה הוא, והא דקריאה צורך עבודה הוא היינו משום דילפינן ממלואים דאפי' מקרא פרשה מעכב, והנה בשלהי פסחים בירך על של פסח פוטר של זבח ושם בגמ' משום דזריקה בכלל שפיכה כו', הרי דמה שהעבודות מחולקות או אינם מחולקות מועיל לענין אכילתן, ואם עבודתן מחולקות גם אכילתם מחולקות, והיינו משום דאכילה צורך עבודה, וה"ה בקריאה דצורך עבודה כיון דעבודתן מחולקות דעבודת היום ועבודת המוספין מחולקות וגם שני מצוות הן ע"כ גם הקריאה שתי מצוות, רק אם הי' קורא בספר זה כיון דגלילה עד ובעשור לא הוי הפסק כיון דצורך קריאה הוא כמו הוצאת ש"ר מהתיק וברכה ראשונה פוטרו כיון דנוסח ברכה אחת הוא ודומה לתפילין כנ"ל, אבל אם יקרא בספר אחר שיהי' הפסק ושתי מצוות הן משום דקריאת עבודת היום וקריאת מוספין שני מצוות הן יצטרך לברך שנית, אבל בקריאה של גבולין הכל מצוה אחת, הקריאה בס"ת, מה לי בזה או בזה, ומכ"ש לדעת הרמב"ם בתשו' שסומכין עליו בדיעבד שאין מצוה כלל הקריאה בספר רק הקריאה לבד (עי' מג"א סי' קמ"ג ס"ק ד'] שאין חילוק ספרים גורם חילוק המצוות: ולפמ"ש נדחה נמי ראיית הט"ז דאין להוציא אחרת בשביעי משום כבוד ציבור וכההיא דיומא, ולפמ"ש יש לחלק דהתם הקריאה מוטל על כה"ג לבד וכדילפינן ממלואים, ומה"ט קורא כה"ג את כולה ע"כ צריך לחוש על כבוד ציבור, משא"כ הכא שהוא חובת ציבור אין לציבור לחוש על כבודם, (ומכ"ש לשיטת הרמב"ם בחיבורו שאין כבוד ציבור, א"כ גם להיפוך אם יקרא בספר זה אין כבוד ציבור, ובההיא דיומא שאני שאינו חובת ציבור ואינו נגד כבוד ציבור אם יקרא בע"פ), וע"כ מן הדין לעולם מוציאין אחרת וגומרים בכשר רק במקום שאפשר להפסיק פוסקין, וטוב לחוש לדברי המרדכי, אבל בענין אחר אין לזוז מפסק המחבר ופסק הרמ"א עכ"ל שם: דברי בנך הדו"ש הק' אברהם. סימן קנג. ב"ה יום ג' אחרי בונה ירושלים לפ"ק סאכטשאב שלום לכבוד אהובי ידיד נפשי הרב הגאון המובהק המפורסם נר ישראל עה"י כקש"ת מו"ה שניאור זלמן שליט"א. מה שהעיר כת"ה בספרו סי' י"ד בדברי ירושלמי גבי כיצד מפרישין חלה בטומאה שהקשה יפקירנה ותירץ דאין אדם מפקיר דבר שאינה שלו, והיינו דאף דטובת הנאה ממון אינו רק לענין ב"י דאף על גורם לממון עובר, וקשה דהתינח לטעמא דטובת הנאה אך לטעמא דהואיל קשה דמ"מ לאחר ההפקר אזיל טעמא דהואיל שאם ישאל הוה שלו גמור למפרע וחל ההפקר: ונ"ל דהנה הרמב"ם כתב דהפקר אעפ"י שאינו נדר הוא כמו נדר שאסור לחזור בו, וצריכין להבין מ"מ אם חזר בו יועיל שהרי הרמב"ם פסק כאביי דאי עביד מהני כמבואר בדבריו בכמה מקומות וכבר ביאר הנוב"י שיטת הרמב"ם כן, וצ"ל כיון שאסור לחזור בו שוב אין לו בו שום זכות כמו איסורי הנאה, ואף אם חזר ונתבטל ההפקר מ"מ כבר נפקע זכותו, ועוד צ"ל דלמה לא יוכל לשאול ע"ז שיוכל לחזור בו, דע"כ האיסור משום לא יחל וכ"כ הב"י סי' רע"ג ועיי"ש בקצוה"ח, וא"כ הא אחרים מוחלין לו: ואפשר לומר עפ"י דברי הרדב"ז חלק א' סי' קל"ד בנודר לעני אף שיוכל לשאול מ"מ חכם המתיר הפסיד לעניים, ומלשונו "לעניים" משמע דאפי' נדר לעניים סתם לא לעני זה אסור להתיר לו, וי"ל דה"ה הפקר שהוא לעניים ולעשירים, שהרי בפרק שנים אוחזין קרי להמגביה מציאה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, וטעם תופס לבע"ח כתב הפנ"י משום אין שליח לדבר עבירה, ה"ה שאסור להתיר דהוי חב להעולם, ושאני הקדש שהוא לרחמנא ורחמנא אמר להתיר, וכיון שכן לא ימצא מתירין, ואף אם חכם אחד התיר לו, מ"מ קודם שאלה לא הי' לו בה זכות של כלום שבוודאי לא ימצא מתירין, והוא כמו אבידה שנפלה לים שממילא נעשה הפקר: ולפי זה י"ל בנ"ד שתחילה קרא עליו שם חלה ואח"כ הפקיר דבלא שאלה לא חל ההפקר רק ע"י שהתיר לו החכם החלה חל ההפקר, וכיון דע"י החכם חל ההפקר שוב מותר להחכם הזה להתיר גם ההפקר ולא מקרי חב לאחרים דמה דעביד שקיל, ודומה למצא בור מגולה וכיסה אותה ושוב חזר וגילהו דאינו חייב כלום כדאיתא ב"ק (כ"ט:) וכיון שמותר להשאיל לו לא פקע זכותו ושייך הואיל ומיתשיל על תרומתו ועל הפקירו: דברי ידידו דו"ש וש"ת הק' אברהם.