אבני נזר חושן משפט טז

טענתא דאבוהון, אבל אמר לי אחר שאתה חייב לי דליכא טענתא דאבוהון טענת אחר לא חשיב ברי: והר"ן פרק שבועת הדיינים בשם הראב"ד שדחה ראיית הרי"ף מהא דמנה לאבא ביד אביך דהתם ברי ממש גם חכמים מודים, וברי דר"א בן יעקב באמר לי אבא, והשיב עליו הרמב"ן מהא דמנה לאחר בידך דיש נוחלין, ולדידי ניחא כמ"ש, דמ"מ נחשב ברי שלא יוכל חבירו להעיז נגדו וטענינן לי' טענתא דאבוה, והרמב"ן לטעמי' במלחמות באלו נערות בסוגיא דחרשת ושוטה דלא אמרינן אנן טענינן אלא להעמיד החזקה חזקת ממון או חזקת הגוף, על כן שפיר הקשה על הראב"ד, אך לפענ"ד מהא דפטר במתני' דמוקי לה בדלא אמר ברי רק משום משיב אבידה מוכח דטענינן טענתא דאביהן אפי' לית לי' חזקת ממון: ולפמ"ש ניחא ליישב קושיא עצומה לפי פירוש הר"ן שם בהא דהגוזל עצים כי הוא זה במלוה הוא דכתיב בטענה דשייכא במלוה דאיכא חזקה דאין אדם מעיז על כן פטור כופר הכל, אבל טענת נאנסו דאין חבירו מכיר בשקרו אף כופר הכל חייב עיי"ש, וקשה טובא דא"כ בבנו דמעיז אף כופר הכל יהי' חייב ולית לי' מיגו, ובתוס' דחו מחמת זה דעת רש"י דכופר הכל בפקדון חייב, והם פירשו אטענה דשייכא במלוה דעל כרחין מפרשת קרא דכי הוא זה בחבירו מכיר בשקרו ואיכא העזה דלית לי' מיגו, אבל בנאנסו אי אפשר לפרש דא"כ דכופר הכל פטור גם מודה במקצת יהי' פטור משום מיגו דלהד"ם, אך להר"ן דטעם הפטור משום חזקה אין אדם מעיז קשה מבנו. אך לפמ"ש אם יטעון להד"ם לא יהי' רגלים לדבר ולא נטעון לו טענת אבא ויהי' פטור משום טענת שמא: ועוד לפי דעת התוס' באלו נערות (ל"ו. ד"ה החרשת) בחרשת ושוטה לא טענינן לה להחשב טענתה ברי, ודווקא בבא מכח אבא אמרינן אלו הי' אבוהון קיים, ועיין בקצוה"ח סי' קמ"ט סק"ה, והכא אי הוה אבוהון קיים לא הי' מועיל לו טענתו דאז הי' להנתבע חזקה אין אדם מעיז. וזה טעם הרמב"ם דלא טענינן לי' כשיש נגד המחזיק שני חזקה, דמה רגלים לדבר יש שהוא של המערער, והרי אפי' בחד יומא רגלים לדבר שהוא של המחזיק, ובחזקה שלש שנים וודאי אין רגלים לדבר כלל שהוא של המערער, וכבודו כתב בזה משום דלית לי' למערער חזקת ממון, והוא כדברי הרמב"ן באלו נערות הנ"ל, מיהו י"ל שהרי הי' למערער חזקת מרא קמא: ומ"מ הדבר ברור דהיכי דטענינן טענתא דאבוהון נחשב ברי, ומ"ש התוס' בהא דפטורים יורשים מדין מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם משום דלא הוי להו למידע, ולא כתבו משום דאנן טענינן. הוא דלא נחשב טענת אביהם, כאילו נשבע, וזה פשוט. ובפרט שלא יחשב טענת שכנגדו נגד היורשים ברי ושמא ודאי כן הוא, וראי' מהא דסי' נ"ט בשט"ח שמלוה טוען איני יודע והלוה טוען ברי הלוה פטור מדין ברי ושמא, וא"כ איך נשבעין יורשים שבועת שלא פקדנו ונוטלין הא טוענים שמא ולוה טוען ברי, ועל כורחין דלא נחשב נגד היורשין ברי ושמא: גיסך הדו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן ז. לרב גדול אחד. שאלה ראובן ושמעון שותפין בבית ובבואם לחלוק ראו שחלק אחד יותר שוה מהחלק האחר ע"כ עשו כתב חלוקה ביניהם שהאחד יתן לחבירו עבור זה ששוה יותר ארבעה מאות זהו' והמעות ההוא יהי' לו פנאי לשלם במשך ארבעה שנים עד ר"ח אלול שנת תרכ"ו הבע"ל, ובאם יעבור הזמן ולא ישלם לו אז יוחלפו חלקים ויהי' החלק השני לראשון וע"ז קבלו בקגא"ס ובת"כ וגם קיבל על עצמו היושב בחלק המעולה שבאם יעבור הזמן ולא ישלם לו אזי מחוייב לצאת תיכף מהבית וע"ז קיבל באלה ובשבועה, ויהי בהגיע הזמן ר"ח אלול הנ"ל ולא שילם לו תיכף ביום ב' אלול תבעו לדין שיצא מהבית מחלק המעולה לחלק הגרוע ושאפי' ירצה לשלם לו עכשיו הד' מאות זהובים לא יקבל ממנו כיון שעבר הזמן, והלה טוען, הא' שחבירו חייב לו יותר מארבע מאות זוז מכמה טענות ותביעות שביניהם [וחבירו מכחיש] וגם אפי' לא יזכה בדין תביעות ההם צרור הכסף בידו ורוצה לתתם לו, ומה שאומר שעבר הזמן ע"ז השיב הא' שהי' להתרות בו ביום הזמן וגם שעשיית החלוקה הי' בר"ח מרחשוון והתנו שיהי' לו פנאי לשלם ד' שנים אך זה הי' בלא ק"ס ובבואם לעשות כתב מחמת שטען היושב בחלק הגרוע שצריך לו לידע קודם ר"ה איזה חלק ישאר לו וכתב הסופר הזמן עד ר"ח אלול, וטען השני למה קצר לו הזמן כ"כ והשיב לו שבאם יאחר הזמן איזו שבועות מה בכך וכן נגמר ביניהם בע"פ, ועוד טען שלא ידע שהכתב נכתב עד ר"ח אלול מחמת ששני הכתבים הי' ביד הראשון, ע"כ לא זכר הזמן רק כמו שדיברו מתחילה בע"פ היינו עד ר"ח מרחשוון: תשובה. הנה הטענה ראשונה שטען מחמת שחייב לו כנגדו אינה טענה שבידו הי' שלא לשלם לו רק שיוחלפו החלקים, וא"כ כל זמן שלא אמר שרוצה שיעלה הד' מאות זהובים בחובו לא יצא זה בזה ודו"ק: גם מה שטוען מחמת שלא התרה בו אינה טענה, ובתי ערי חומה יוכיח שהי' נטמן יום אחרון, ועי' בחי' אגדות פרק מי שאחזו שהוכיח לענין אונס מבתי ערי חומה, והובא ביור"ד סי' רל"ב ברמ"א, וכן משמע בתשו' הרשב"א הובא בד"מ שם דאם הלך למקום אחר א"צ להלוך אחריו, משמע אם הוא במקומו א"צ לתובעו, גם מצד הסברא כן הוא, ואשר טען שבע"פ הי' תנאי אחר יבואר אח"כ: ואשר טען שלא הי' הזמן אז ויש רגלים לדבר מחמת שהכתבים לא הי' אצלו בזה צריך אני להרחיב הדיבור, דהנה בלא זה יש לעיין דהוי