אבני מילואים על השולחן ערוך - ב שמ

לה באמו דממזר פוסל ומאכיל את אמו כיצד בת כהן שבא עלי' אחי' מאמה והוא ישראל וילדה לו בן פוסלה מן התרומה ובת ישראל שבא עלי' אחי' מאמה והוא כהן וילדה לו בן והוא כהן הרי זה ממזר ומאכילה בתרומה אלא מדלא נקט אמו ש"מ ביאת אחי' אפי' בלא ילדה נמי פוסלתה עכ"ל רש"י ז"ל. ואי נימא דרך יבום בממזר ה"ל הולד ממזר א"כ משכחת לה דממזר פוסל ומאכיל את אמו כיצד בת כהן שבא עלי' יבם ממזר והוא ישראל וילדה לו בן והרי הוא ממזר ופוסלה מן התרומה. ובת ישראל שבא עלי' יבם ממזר והוא כהן וילדה לו בן מאכילה בתרומה והכא לא פסיל לה הממזר בביאתו כיון דדרך מצוה קא עביד וליכא למימר עשאוה זונה בזה מיהו לא משכחת לה ממזר כהן דכהן הבא על אחת מכל העריות ונתעברה מביאה ראשונה אע"ג דאין הולד חלל מ"מ כיון דממזר הוא גרע מחלל וכמ"ש בדרישה וב"ח בטור אה"ע סי' ז' וא"כ לא משכחת לה ממזר כהן שמאכיל. וכיון דלא משכחת לה ממזר מאכיל אלא באם אמו להכי נקט גם בפוסל אם אמו (דברי מרן ז"ל צע"ג. חדא דמשמע מדבריו שרצה להוכיח דאפי' יבם ממזר שבא על יבמתו הכשרה אין הולד ממזר. וזה תימה דבין שהולך אחר הפגום ובין שהולך אחר הזכר יהי' הולד ממזר כיון שאביו ממזר ובהא ליכא ספיקא כלל. ב' במה דמשמע דממזר יבם אינו פוסל יבמתו בביאה ראשונה כיון דדרך מצוה קא עביד ודבר זה צריך ישוב דז"ל הרמב"ם פי"ח מה"ל א"ב הלכה ה' הא למדת שאין היותה זונה תולה בבעילה של איסור שהרי הבא על הנדה ועל הקדשה והנרבעת לבהמה נבעלה בעי' של איסור ולא נעשית זונה ומי שנשאת לחלל נבעלה בעילה של היתר כמו שיתבאר ונעשית זונה ואין הדבר תלוי אלא בפגימה ומפי השמועה למדו שאינה פגומה אלא מאדם האסור לה. או מחלל כמו שאמרנו עכ"ל וא"כ אף שיש מצוה בבעילה מ"מ כיון שפגום הוא פוגם ופוסל ולא עדיף מחלל. דפשיטא דאם בא עלי' יבם חלל שנפסלה בביאתו כיון שאין הדבר תלוי באיסור הביאה אלא בפגימתו ואין חילוק בין זה לזה. ג' גם דעת הפרישה והב"ח צע"ג דמשמע מדבריהם דממזר כהן אינו אוכל בתרומה. דמדברי רש"י ז"ל שהביא מרן ז"ל כאן משמע לכאורה דממזר אוכל בתרומה שהרי כתב וז"ל ובת ישראל שבא עלי' אחי' מאמה והוא כהן וילדה לו בן והוא כהן הרי זה ממזר ומאכילה בתרומה כו' ע"ש. והכא היא אוכלת מכח הבן דהאב אינו מאכיל דלאו קנינו היא שהרי אין לו בה קידושין ובזנות בא עלי' א"כ ע"כ ממזר אוכל בתרומה דאל"כ לא היתה אמו אוכלת מכחו. ועדיין אפשר לומר אף שהממזר אינו אוכל בתרומה מ"מ מאכיל את אמו מצד שהוא זרע כהן ואף ע"ג שהאב אינו מאכיל שאינה קנינו. מ"מ הבן מאכיל ואף שאינו אוכל וכ"נ לכאורה מלשון הרמב"ם פ"ו מה"ל תרומות פי"ג שכתב ז"ל כשם שזרע ישראל מכהנת פוסל אותה כך זרע כהן מישראלית מאכיל אותה ואע"פ שהוא זרע פסול ע"ש. ומשמע כשם שזרע ישראל פוסל אף שבא עליה הישראל שלא ע"י קידושין ה"ה זרע כהן מאכיל אע"פ שבא עליה הכהן שלא ע"י קידושין ואע"ג שגם הזרע אינו אוכל מ"מ זרע כהן הוא. ולפ"ז צ"ע מה דנקט הש"ס והרמב"ם בת ישראל שנשאת לכהן ולא נקטי כהן שבא על בת ישראל לא בדוק' נקט. אלא כהן שבא על בת ישראל בלא קידושין. הבן מאכיל מצד זרע כהן אף שאין לאביו קנין וגם הוא פסול ועדיין הדבר צ"ע

) סעיף ד' (ב) מי שיש עלי' זיקת שני יבמין. בר"פ המגרש ואלא אשת שני מתים היכי משכחת לה כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם דקידושי דראובן אהני למיסרה אעלמא וקידושי שמעון אהני למיסרא אראובן. והרשב"א ז"ל בחידושיו הק' וז"ל ואכתי קשי' לי כי לא קרית לה אשת ב' מתים מאי הוי כו' תיפוק לי' משום כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עלי' הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה לעולם דהא כי מית לי' ראובן אסורה ללוי מפני קדישי שמעון ובכי הא ליכ' מאן דפליג דאפי' רב דפליג עלי' דר' יוחנן ביבמות כ"ז דלא אמרינן כל יבמה שאין אני קורא בה כו' ה"מ כי קיימא באפה זיקה דרבנן אבל הכא דקאי באפה ערוה דאורייתא מודה כדאי' התם עכ"ל ונראה לפמ"ש תוס' ריש יבמות במאי דקשי' להו נדה שנפלה לפני יבם נימא כל שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עלי' הרי היא כאשת אח שיש לו בנים. ותירצו דדוק' היכ' דאינה אסורה אלא ליבם בשעת נפילה הוא דאינה זקוקה לו לעולם אבל נדה דלכ"ע אסורה וצריכה להמתין עד שתטהר גם לעלמא מש"ה גם ליבם זקוקה ותתיבם אחר שתטהר ע"ש. וא"כ ה"נ כאן דהא דאסורה ללוי משום קדושי שמעון הוא איסור אשת איש דאסורה על כל העולם ואינה מותרת לעולם עד שתתגרש או תתאלמן ממנו מש"ה היתה זקוקה ליבם אי לאו משום אשת שני מתים דהך טעמ' דשאין אני קורא בה בשעת נפילה כו' לא שייך הכא וק"ל (ואין לומר דאכתי לא דמי דנדה אסורה על כל העולם והכ' לשמעון עכ"פ אינה אסורה וכיון דללוי אסורה אני קורא בה לגבי לוי כל יבמה כו' דזה אינו דגם לשמעון אסורה וכמ"ש הרשב"א שם בסמוך בשם הירושלמי דכל יבמה שאינה כולה לפני צד הקנוי שבה נדון משום ערוה וערוה פוטרת צרתה לכך אפי' מית ראובן אסורה לשמעון מה"ט ע"ש. א"כ שוה ממש לנדה שנפלה ליבום וק"ל

סימן קע"ה

סעיף י"ד (א) בא ע"א והעיד שנטמאה מאותו שקינ' לה דעת הרמב"ם פ"ג מה"ל סוטה דוקא שבא העד קודם שתי' אבל אחר ששתתה אינו נאמן. אמנם דעת התוס' בסוטה דף ו' משמע דאף אחר שתיה נאמן ע"א בסוטה וז"ל ושבאו עדים שהי' טמאה מספקא ליה לרבי אי דוקא נקט עדים שנים אבל ע"א לא מהימן כו' דדוקא קודם שתי' האמינה תורה לע"א:

ורב ששת דאמר סוטה שיש לה עדים במדה"י אין המים בודקין אותה דוק' עדי' נקט אבל ע"א לא או דלמא כיון דהאמינה תורה ע"א לאחר קינוי וסתיר' ליכ' לחלק בין אחד לשנים. ומיהו מסתבר' דה"ה לע"א כדעול' דאמר כ"מ שהאמינ' תור' ע"א הרי כאן שנים עכ"ל ומבואר מדבריה' דכשם שאין המי' בודקין כשיש שני עדי' במדה"י כך אין בודקין כשיש ע"א במדה"י דע"א בטומא' הרי הו' כשני':

ובמשנ' למלך הוכיח דדעת התוס' דדוק' בשני עדי' אין המי' בודקין אבל בע"א המי' בודקין אותה. וראייתו מדבריה' במס' שבועו' דף ל"ב הכל מודי' בעד סוט' שהו' חייב שכתבו התוס' ז"ל ואין העד יכול לומר בלא עדותו ע"י עדות קנוי וסתיר' תשתה ותמות ויפטר בעל' מן הכתוב' דהרב' פעמי' זכות תולה כו' ואם אית' דאפי' בע"א במדה"י אין המי' בודקין אותה א"כ פשיט' דלא מצי העד למיטען ע"י קנוי וסתירה תשתה ותמות דהא אין המי' בודקין אות' כיון שיש ע"א בעולם. א"ו דלא אמר רב ששת אלא בשני עדי' דוק' ומש"ה הי' טענת העד טענה אלא שהבעל אומר דהרבה פעמי' הזכות תולה עכ"ל ולפ"ז היו דברי התוס' סותרין זא"ז דכבר מבוא' מדבריה' שהכריעו שאין חילוק בזה בין שני עדי' לע"א:

ונלענ"ד דלא מוכח מההו' דשבועו' מידי. משו' דכיון דשבוע' העדו' אינו נוהג אלא בב"ד ואם השביעו חוץ לב"ד וכפר אין העד חייב קרבן אלא דוק' כשכופר בב"ד וכשהשביעו וכפ' העד בב"ד תו לא מצי מעיד דכיון שהגיד שאח"ו כמו שמבואר במשנה פרק שבועות העדות דף ל"א השביע עליהן חמשה פעמים חוץ לבית דין כו' חייבין על כל אחת ואחת השביע עליהן חמשה פעמים בפני בית דין וכפרו אין חייבין אלא אחת אמר רבי שמעון מה טעם הואיל ויכולין לחזור ולהודות ומבואר מזה דכל שכפרו בבית דין אין יכולין לחזור ולהודות ועיין שם בר"ן משום דלא מצי משוו נפשייהו רשיעי שהרי כפרו בבית דין אחר שהשביען עיין שם. ועיין מה שכתבתי בספר קצות החושן סי' כ"ח סק"ח. ואם כן אחר שכפר העד ואמר איני יודע תו לא מצי מעיד אחר כך. וכיון דלא מצי מעיד אחר כך ודאי המים בודקין אותה דאף על גב דעדים במדינת הים או עד אחד במדינת הים אין המים בודקין היינו עד הראוי להעיד אבל עד שאינו ראוי להעיד הרי הוא כמאן דליתי' וזה העד אחר שכפר שוב אינו ראוי להעיד ושפיר בודקין המים ואם כן שפיר הוי מצי העד למיטען מאי אפסדתיך כיון דאינו ראוי להעיד עוד יבדקו המים ותשתה ותמות ותפטר מן הכתובה אי לאו דטעין בעל הרבה פעמים הזכות תולה וכמו שכתב התוס'. ואף על גב דעד אחד בסוטה אפי' עבד ושפחה נאמנת אם כן לא בעי נמי בית דין מכל מקום שבועות העדות אינו נוהג אלא בב"ד ומשום דבעינן אם לא יגיד במקום ב"ד דשוב אינו חוזר ומגיד. ובשאר איסורין דעד אחד נאמן אפילו הכי חוזר ומגיד אבל אחר שהעיד בבית דין שוב אינו חוזר ומגיד וכמו שכתב בס' שב שמעתתא ש"ו פרק י"ד עיין שם. ותדע דהא הכל מודים בעד סוטה שהוא חייב והיכי תנן שבועת העדות אינו נוהג אלא בבית דין הא איכא שבועת העדות דעד סוטה אלא ודאי אפי' עד סוטה שנאמן בעדותו חוץ לבית דין לא מיחייב קרבן בשבועת העדות עד שיכפור בבית דין במקום שאינו חוזר ומגיד וזה אפי' בשאר איסורי' וכמ"ש שם עיין שם ודו"ק.