אבני מילואים על השולחן ערוך - ב ריט

ושפחתו העברים וכדתני' מאדם אילו עבדיו ושפחותיו הכנעניים אבל לא עבדיו ושפחותיו העברים ועוד שאין ההקדש חל בבן חורין דגופיה לא קדיש כלל ואפילו לר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה לא קדיש אלא לדמי כלומר שנותן דמים כאלו אמר דמי פלוני עלי או דמי עלי ואין מעשה ידיו הקדש אלא עושה ואוכל וכו' ועוד קשיא לי דהא לא דמו ידים לדקל לפירותיו דבדקל לפירותיו דינא הוא דבקניית דקל יקנה הפירות דעבידי דאתי מיני' דמגופו של דקל הן אבל מעשי ידי' דלאו מגופן של ידים קאתו אלא מעלמא קאתו בהקדש הידים היאך יקדשו מעשיהן. הא למה הדבר דומה למקדיש מצודתו למה שתעלה דלכאורה לא קנה הקדש ותדע לך דמה שתעלה מצודתי היום מכור לך דקנה הוצרכו לתקן משום כדי חיי יום ואם איתא דמצודתי למה שתעלה קנה כדין מוכר דקל לפירותיו אפילו מה שתעלה מצודתי היום לא לקני כו' הואיל ואפשר להקנות כדין שיאמר מצודתי למה שתעלה מכור לך וה"נ משמע לכאורה בפרק השולח במה דאיבעי' לן עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור תיבעי לר' מאיר תיבעי לרבנן. ואי מאי דאתי ממילא ולא מגופו של דבר קנוי כדין מוכר דקל לפירותיו מאי קא מיבעי' לי' הא לכ"ע מכור ובהא לא אפליגי ר' מאיר ורבנן וכן יש להוכיח ר"פ המפקיד דאמרינן נעשה כאומר לכשתגנב ותרצה ותשלימני הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו ודחקינין ומוקמינן נעשה כאומר חוץ מגיזותי' וולדותי' ולא אוקמונין באוקימת' רויחא דנעשה כאומר כשתגנב פרתי ותרצה ותשלימני הרי פרתי קנוי' לך לכפילא מעכשיו דאלמא דכל דאמר הכי לא קנה הואיל ומעלמ' אתו ולא מגופו כפירות מן הדקל ומיהו בירושלמי הוי משמע דקני דגרסינין פ' חזקת הבתים המוכר עובר פרתו לחבירו לא עשה ולא כלום כו' המוכר אויר חצירו לא עשה ולא כלום אבל מוכר הוא פרה ומשייר עוברה כו' מוכר הוא חורבה ומשייר אוירה דלומר דמשייר בעין יפה משייר כו' ועל דרך שאמרו פרק מי שמת בנותן דקל לאחר ומשייר פירות לעצמו כו' וכמו שמשייר דקל לפירות. אלמא משייר חצר לאוירה מהני וה"ה מוכר חצרו לאוירה דקנה האויר אף על פי שאין האויר יוצא מגוף הקרקע:

ואולי נאמר בזה דלקנות לשעה כדי לקנות בו דבר אחר כגון דקל לפירותיו וחצר לאוירה וידים למעשיהן דמ"מ אין הכונה ועיקר ההקנאה לגוף הדבר שהוא בעולם אלא לקנות על ידיהן דבר שאינו בעולם בקנין כל דהן סגי. ואע"פ שאינו יוצא מגופו לגמרי אלא כל שבאין ממנו קצת כגון המלאכה שהיא באה מן הידים בטורחן ותנועתן וכן האויר שנראה כאלו הוא בא מן החצר אבל מה שתעלה מצודתי אין הצידה בטורח המצודה אלא שהדגים נכנסים בתוכה וכן קנס ע"י נזקין אחרים שהזיקו את העבד או שגנבו את הפרה שאין מגופן כלל כו' אבל עדיין תבעי לי המקדיש ידי עצמו אי נמי מקדיש ידי אשתו למה מעשיהן קדושי' שהרי המקדיש עצמו שנינו הרי זה עושה ואוכל וכמ"ש וצ"ע עכ"ל ואחר העיון בקושיות הרשב"א נלענ"ד במה שהקשה דהיכי מצי מקדיש ידי אשתו דמי עדיפ' אשתו מעבדו ושפחתו העברים כו' נראה לפי מ"ש בכסף משנה פ"ב מהל' עבדים בשם הרלב"ג דאין אדם יכול למכור עבדו העברי לאחר כו' כיון דאינו עובד את היורשין אלא דוקא לבן ע"ש והיינו כיון דגלי קרא ועבדך שאינו עובד לאח ולאחות אלא דוקא לבן ומש"ה אינו יכול למוכרו לאחר דלא עדיף לוקח מיורשין דגלי קרא דאינו יכול להוריש זכותו רק לבן וא"כ ודאי דאינו יכול להחרים עבד עברי כיון שאינו יכול למכרו לאחר ה"ה דאינו יכול להחרים ולהקדיש אבל מעשי ידיה שתקנו נגד המזונות ה"ה דיכול למכרן ולהקדישן והא דאינו יכול להוריש מעשי ידי' ליורשין היינו היכ' דאין נותנין לה מזונות דבכה"ג גם הבעל אינו נוטל מעשי ידי' ובניזונת מן היורשין גם מעשי ידיה ליורשין משא"כ ע"ע שאינו ברשותו כלל למכירה וא"כ ה"ה להחרים ולהקדיש דבדידיה גלי לן קרא דאינו עובד ליורשין רק לבן וכמ"ש וזה נכון ומה שהקשה הרשב"א ועוד שאין הקדש חל בבן חורין דגופי' לא קדיש וכו' דהתם בגיטין שהקדיש את עצמו או הקדיש את עבדו שפיר אמרינן גופי' לא קדיש וכונתו לדמי עלי ע"ש. אבל הכא במתני' תנן המקדיש מעשי ידי אשתו ובפירוש הקדיש מעשי ידי' אלא משום דה"ל דבר שלבל"ע אמרינן נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן אע"ג דהוא בהדי' קאמר מעשי ידי' אמרינן הואיל ואין אדם מוציא דבריו לבטלה כונתו לומר ידים לעושיהן והוא לא קאמר בלישני' אלא מעשי ידי אשתי בזה ודאי ההקדש חל על מעשי ידי' ולא שייך הכא לומר לדמי קאמר כיון דלא אמר יקדשו ידיך רק אמר בפי' מעשה ידי אשתי אלא כדי שיועיל ההקדש ולא להוי דבר שלב"ל אמרינן כונתו ידים לעושיהן דה"ל כמו דקל לפירותיו והרי הוא כאומר בפירוש יקדשו ידיך למעשיהן דהא ודאי מעשי ידי' הוא דקדיש כמו שאר קדושת דמים וזה ברור:

(ועדיין צ"ע בהא דתנן קונם שאני עושה לפיך ומוקי לה רב הונא ברי' דר"י באומרת בפירוש יקדשו ידי לעושיהן דהתם לאו ר' מאיר קאמר לה דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא באומרת בהדי' וכ"פ הרמב"ם אפי' בהקדיש הוא מהני כשאמר בפירוש יקדשו ידיך והדרה קושית הרשב"א לדוכתה ואפשר דכונת מארן ז"ל דגם כשאומרת יקדשו ידי לעושיהן מוכח' מלתא דכונתה למעשי ידיה ולא לדמי ודו"ק):

ומה שהקשה הרשב"א דלא דמי ידים לדקל לפירותיו כיון דלאו מגופן של הידים נפקו והביא ראי' ממה שתעלה מצודתי דלא מהני מצודה למה שתעלה ומפ' השולח גבי מוכר עבדו לקנס ומפ' המפקיד דלא מהני פרה לכפילא הנה בתוס' פ' השולח דף מ"ג בעבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור כתבו שם דאיבעי' הוא לפי שמכר לקנס וה"ל כמו דקל לפירות או כיון דה"ל מי יימר טובא דהיינו מי יאמר דמנגח ואת"ל דמנגח אפשר דמודה ומפטר ומשו"ה לא מהני אע"ג דמכרו לקנס ע"ש וכ"כ תוס' ר"פ המפקיד במוכר פרה לכפילא דלא מהני מהאי טעמא אף על גב דמוכר דקל לפירות מהני ומשום דהכא איכא מי יימר טוב' ע"ש וא"כ לא ק"מ דהכא במעשי ידי' ה"ל שפיר כמו דקל לפירות כיון דליכ' בהו הנך מי יימר דאיכ' בקנס:

ובחידושי הרשב"א פ' השולח שם כתב בשם הרמב"ן דבעי' דמוכר עבדו לקנס משום דלא דמי לדקל לפירות משום דהכ' לאו פירות דגופ' קא מזכין וכן בר"פ המפקיד לא מצי למימר דמוכר פרה לכפל משום דלאו פירות דמגופה נינהו ולא דמי לפירות דקל דמגופו נינהו ע"ש והשיגו הרשב"א מהא דתני בירושלמי פ' חזקת המוכר אויר חורבתו לא עשה ולא כלום אלא מוכר חורבה ומשייר אוירה וטעמ' דלעצמו בעין יפה משייר חורבה לאוירה ואע"ג' דאוירה לאו מגופה דחורבה הוא וע"ש שהעלה כפי' התוס' דלא מיבעי' לי' בקנס' אלא משום דאיכ' מי יימר טובא הרי דעת הרשב"א כדברי התוס':

ועיין בספרי קצה"ח סי' ר"ט סק"ד דגם במצודה למה שתעלה מהני כמו בשובך לפירותיו דמהני כמ"ש בטור וש"ע ח"מ סי' רי"ג וכ"פ הרמב"ם ע"ש וקושית הרשב"א דהכא נראה שנמשך אחר פי' הרמב"ן אמנם לפי דברי התוס' והרשב"א בפרק השולח ניחא זה הנלענ"ד בקושיות הנ"ל ודו"ק (ב) יקדשו ידיך לעושיהן. שם בסוגי' א"ר הונא א"ר יכולה אשה שתאמר לבעל' א"נ וא"ע כו' ופליג דר"ל דאמר ר"ל ל"ת טעמ' דר"מ משום דאדם מקדיש דבר שלבל"ע אלא טעמ' דר"מ מתוך שיכול לכופה למעשי ידי' נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן וכתב בחידושי הריטב"א ז"ל שהוא מקדיש אותן בדין חכמים ובדין תורה הוי כאלו אמר בפירוש יקדשו ידיך לעושיהן וכמו המוכר פירות דקל לחבירו שזכה בתיקון חכמים ז"ל הא ודאי זכה כאילו אמר גוף לפירות עכ"ל וכבר הארכנו בזה בס"ק הקודם בישוב קושית הרשב"א ז"ל ע"ש ואכתי איכא למידק לפי מ"ש תוס' פ' נערה דף מ"ז ד"ה זמנין דלא מלו ע"ש שהקשו מ"ש שיכולה לומר איני ניזונת וא"ע ואינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות וי"ל דשאני פירות דידו כידה וזוכה בגוף הקרקע אבל מעשי ידיה אינן בעין דלא שייך לומר שיזכה בגוף הידים עכ"ל וכ"כ הרא"ש שם ז"ל א"נ שאני פירות שהבעל זוכה בתקנת חכמים בגוף השדה לפירות אבל במעשי ידיה לא שייך לומר שיזכה בגוף הידים עכ"ל וע"ש וכיון דמוכח דלא זכה הבעל בגוף הידים למעשי ידי' דאי הוי זכי בגוף הידים לא היתה יכולה לומר איני ניזונת וא"ע כיון דכבר זכה בגוף הידים למעשי' כמו בגוף הקרקע לפירות וא"כ קשה היכי מצי מקדיש ידים למעשי ידי' כיון שאין לבעל שום זכות בגוף הידים רק במעשה ידי':

ונראה לי דלרב הונא דס"ל דיכולה אשה שתאמר איני ניזונת וא"ע הוא דס"ל דאין לבעל שום זכי' בגוף הידים ומש"ה יכולה לומר איני ניזונת כיון שלא זכה עדיין בכלום שלא תקנו לו קנין בגוף הידים אבל ריש לקיש ס"ל דזוכה הבעל בגוף הידים ומש"ה ס"ל דנעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן כיון שזוכה בגוף הידים הוי כמו דקל לפירותיו לכך אמרינן ופליגא דריש לקיש דכיון דס"ל לר"ל דבעל מצי מקדיש לידי' א"כ ס"ל דזוכה בגוף הידים למעשי ידיה א"כ תו לא מצי איהי למימר איני ניזונת כמו שאינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות מאחר שכבר זכה הבעל בגוף השדה לפירות ודו"ק:

ובטור כתב ז"ל המקדיש מעשי ידי אשתו אין ההקדש חל לא מיבעי' על עיקר מעשה ידי' שאינו חל שהרי אינו ברשותו שאם תרצה לא תעשה ולא תיזן אלא אפי' על המותר שהוא שלו