אבני מילואים על השולחן ערוך - א י

עול' על הדעת דמתחלה לא נצטוו העבדים בפ"ו משום דאין להם חייס וא"כ בסיני נמי נהי דנשארה מצוה זו לישראל מכל מקום העבדים פטורים משום דאעיקרא דמלתא העבדים לא נצטוו בה לזה כתבו התו' דהא ליתי' דפרו ורבו אכולהו בני נח כתיב ואף לכנען נמצא מתחלה כשצוה ד' לבני נח על פו"ר גם העבדים נצטוו וא"כ בסיני נהי דנטלה מבני נח פשיטא דעבדים שמלו וטבלו לשום עבדות לא נטלה מהם זו היא כוונת דברי תו' בלי ספק והאריכות בזה יגיעת בשר עכ"ל:

ואם זו היא כוונת תו' וכמ"ש במ"ל א"כ לא הוכיחו מהא דכתיב פרו ורבו אף לכנען דאי נימא דעבדים פטורין משום דאין להם חיים אינו אלא בעבד שמל וטבל אבל אם לא מל וטבל אית לי' דין נכרי ויש לו חייס וכמבואר להדיא בפ"ו מה"ל איסורי ביאה בעבד שלא מל וטבל לשום עבדו' הולד הולך אחר הזכר וכתב שם הרב המגיד משום דבמל וטבל הוא דאין לו חייס אבל בעודו נכרי אין בו משום עבדות ע"ש וא"כ פ"ו דכתב לכנען כיון דלא מל וטבל אית לי' חייס והרי הוא כשאר בני נח והשתא דנטלה מבני נח ואינה אלא לישראל מצינו למימר דעבד פטור מפ"ו כיון דאין לו חייס ואם לא מל וטבל ודאי ליתי' בפ"ו כיון דה"ל נכרי:

וכמו כן אם נאמר טעמא דעבד פטור מפ"ו משום דאתקש לאשה דגמרינן לה לה מאשה וכל מצות שהנשים פטורות עבדים פטורים נמי אינו אלא בעבד שמל וטבל אבל אם לא מל וטבל אינו בהקש דלה לה מאש' וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו ליבמות דף מ"ה ז"ל אבל עכו"ם גופי' כיון דקני לי' קנין הגוף בלא טבילה צריך גט שחרור ומספקא לי מלתא כיון דעכו"ם לית' כלל בתורת גיטין היכי אית לי' יד בשלמא עבד שמל וטבל הא איתי' במצות וגמרו לה לה מאשה כו' ע"ש והובא אצלינו בסי' ל"ה ס"ק י"ג ע"ש הרי דלא אתקש עבד לאשה אלא עבד שמל וטבל שחייב במצות וא"כ נהי דכתב גם לכנען פ"ו כיון דלא מל וטבל הרי הוא כשאר בני נח ואין לו דין אשה וא"כ בין לטעמא דאין לו חיים ובין לטעמא דאיתקש לאשה הכל אינו אלא בעבד שמל וטבל אינו ראי' מכנען וצ"ע. ובעיקר דברי תו' לא ירדנו לכוונת' דאם עבד חייב בפ"ו וכמו שהוכיחו תו' מירושלמי א"כ צריך לומר דמקיים העבד פ"ו דאם לא מצי לקיים היכי מצווה וביבמות דף ס"א אמרו הכל מודים בעבד שנשתחרר דאין להם חייס ולפי דברי תו' הרי כבר קיים פ"ו בעודו עבד ואין לומר דקודם שנשתחרר קיים מצותו אלא דלאחר שנשתחרר משום דה"ל כקטן שנולד צריך לקיים אחר שנשתחרר דא"כ בנכרי שנתגייר נמי נימא הכי דה"ל כקטן שנולד והשתא בנכרי שנתגייר דקודם שנתגייר לא קיים מצותו כלל ואפ"ה לאחר שנתגייר תו אין צריך לקיים כיון דיש לו יחוס ועבד שקיים מצותו בעודו עבד למה יתחייב לקיים אחר שנשתחרר וצ"ע, עוד שם במשנה למלך ז"ל דפ"ק דע"ז דף ה' אמר ר"א מנין למחוסר אבר שאסור לבני נח דכתיב מכל החי כו' אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי אברין שלה וכתבו תו' ז"ל מנין למחוסר אבר יש לדקדק מלשון אסור שהוא איסור גמור ובן נח מוזהר עלי' ותימה מאי טעמא לא חשיב לי' בהדי' שבע מצות שנצטוו ויתחייב עליו מיתה כו' וי"ל דהאי קום עשה הוא דמאיש איש מרבינן דבעכו"ם נודרין נדרים ונדבות כישראל ואם נדר מחוסר אבר אמרינן לי' קום והבא קרבן שלם וקום ועשה לא חשיב ע"כ ואיכא לאתמוהי טובא בדברי תו' דאף דנימא דכיון דנודרים נדרים ונדבות כישראל שמחויבים לקיים נדרם ואית בהו משום בל יחל זהו דוקא במה שנודרים לה' להקריב בבית המקדש שנתרבו מאיש איש אך במה שנודרים להקריב בבמה שלהם שיתחייבו לקיים נדרם זה לא שמענו כו' זאת ועוד דאפי' במה שנודרים להקריב בבית המקדש לא ידעתי מנא לן שנצטוו לקיים נדרם ואזהרה דלא יחל דבריו וכן מוצא שפתיך תשמור דוקא לישראל נאמר ולא לבני נח כו' ומה שנחלקו בפ"ק דערכין ר"מ ור' יהודה אם הכותי מעריך או לא לאו לחייב הכותי שיתקיים דבריו אלא אליבי' דר' מאיר מעריך אם הפריש חלה קדושה על הערך וטעון גניזה אם אמר לשמים נדרתי ויש בהם מעילה לפי שהערכין הם קדשי בדק הבית כו' ולמ"ד אין מעריך אין בדבריו כלום ואם הפריש הערך לא חלה קדושה אבל לענין שיתחייב העכו"ם לקיים דבריו זו לא שמענו וראיתי לרבותינו בעלי תו' בפ' בתרא דנזיר עלה ס"ב על האי דאמרינן דאפי' למ"ד מופלא סמוך לאיש דישראל הוי דרבנן מופלא סמוך לאיש דעכו"ם הוי מן התורה שכתבו ודבר תימה הוא דבישראל ליתי' אלא מדרבנן ובעכו"ם איתי' מן התורה ותירצו דודאי ישראל כו' אבל עכו"ם שאינו ראוי לבא לכלל בל יחל לא שייך למעוטי ע"כ הרי דברי תו' ברור מללו דבעכו"ם ליכא בל יחל וזה סותר מה שנראה מדבריהם בפ"ק דע"ז שכתבנו לעיל עכ"ל ולענ"ד נראה דודאי בבני נח ליכא משום בל יחל ולא משום מוצא שפתיך תשמור אלא דאמירה לגבוה הוא קנין גמור כמו מסירה להדיוט ואם נדר להבי' קרבן ה"ל חוב גמור וגובין מנכסי' משועבדי' למ"ד שעבודא דאורייתא ודוקא אמירה לעני הוא דלית בי' משום קנין אלא משום בל יחל ומשום מוצא שפתיך תשמור ואינו אלא בישראל אבל לגבוה אית בה משו' קנין ואפי' בבני נח מחויב חוב גמו' וככתיבה בשטר וזה פשוט ועמ"ש בקצה"ח סי' צ' סק"ב ומ"ש במ"ל דהא דפליגי בפ"ק דערכין אם הנכרי מעריך לאו לחייב הכותי כו' אלא אליבי' דמ"ד מעריך אם הפריש הערך חלה קדושה על הערך וטעון גניזה ולמ"ד אינו מעריך אין בדבריו כלום ואם הפריש הערך לא חלה קדושה ע"ש ואינו מבורר דודאי אפי' לא העריך כלל והפריש ממונו לשמים חלה קדושה דלא גרע משאר קדשי הבית דנתפס בקדושה, ועיקר כמ"ש לחייב המעריך ומשום קנין וכמ"ש (ג) עד שיוליד אחר שנשתחרר. בתוס' פסחים דף פ"ח גבי מי שחציו עבד וחצי' בן חורין לישא שפחה אין יכול כו' כופין את רבו ועושה אותו בן חורין. והקשו ז"ל וא"ת ליתי עשה דפ"ו ולידחי ל"ת ע"ש והנה לישא שפחה אינו מקיים פ"ו דהא הולד כמותה ואפי' ישראל הנושא שפחה אינו מקיים פרו ורבו ע"י השפחה דאינו בנו כלל לכל דבר. ואפשר דקושית תוס' לישא ישראלי' וידחה עשה דפ"ו הל"ת מיהו נראה דגם ע"י ישראלית אינו מקיים דאמרינן בס"פ השולח דף מ"ג דחציו עבד וחציו בן חורין אין לו יורשין כלל וע"ש בתוס' שכתבו שם דכל שאין לו צד קידושין בשום מקום אין לו ירשין כלל ע"ש וכיון דאין הבן מתייחס אחריו א"כ אינו מקיים מצות פ"ו ולפי מ"ש תוס' שם חציו עבד וחציו בן חורין גרע מנכרי דיש לו יורשין דבר תורה והבן מתייחס אחריו אע"ג דאין לו קידושין בשום מקום וחציו עבד וחציו ב"ח אין הבן מתייח' אחריו כמו בעבד גמור ולכן נרא' דכוו' תו' על דרך שכתבו בחגיגה רפ"ק שם כתבו דליתי' עשה דלשבת יצרה ולדחי לאו דלא יהיה קדש ע"ש אבל מצות פ"ו אינו יכול לקיים כלל לא ע"י שפחה ולא ע"י ישראלי' וכמ"ש ומשום דכל דמקיים שבת כל דהו תו לא כפינן משום מצות פ"ו וכמ"ש תוס' פ' השולח דף מ"ג ד"ה לישא שפחה אינו יכול ז"ל דאם הי' יכול לקיים שבת כל דהו משום מצות פ"ו לחודי' לא הוי כפינן לרבו דלא מחייב בה כיון דאנוס הוא ע"ש:

מיהו לדע' הרשב"א דחצי עבד יש לו קידושין ויש לו יורשין ודחי לה לסוגי' דפ' השולח הובא דבריו אצלינו בסי' מ"ד סק"ג א"כ גם מצות פ"ו יקיים ע"י ישראלית וע"ש בתוס' שהקשו ימכור עצמו בעבד עברי וישא שפחה ותירצו דגר אינו נמכר בעבד עברי ע"ש:

ראיתי קושיא בשם טורי אבן בחגיג' שם בהא דאי' ביבמו' דף ק' בכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה כו' הגדילו התערובות ושחררו זה את זה ופריך שחררו אין אי לא בעי לא ואמאי לישא שפח' אינו יכול כו' אמר רבא אימא כופין ומשחררין זה את זה והקשה בס' הנז' דשם הדרא קושיא לדוכתי' שימכרו בעבד עברי בתנאי אם הוא בן הכהנת ומותרים בשפחה ממ"נ דאם הוא בן כהנת אינו גר ומוכר עצמו בעבד עברי ואם הוא עבד פשיטא דמותר בשפחה:

ונראה דהתם כופין משום מצות פ"ו דאינו מתקיים ע"י שפחה רק שבת ולא פ"ו ולא סגי בשבת לחודי' אלא בחציו עבד כיון דאנוס הוא אבל באלו שנתערבו דיכולין לקיים מצות פ"ו ודאי כפינן לקיים מצות פ"ו ואנוסין לא הוי כיון דיכולין שניהם לשחרר זה את זה וק"ל סעיף ח' (ד) וי"א דאפי' יש לו בני' ימכור ס"ת כתב ב"ש ז"ל לדעת המחבר נראה דס"ל עיקר כדיע' הראשונה וליתי' דהא הרא"ש כתב דמוכרין ס"ת אע"ג דקיים פ"ו וכן הוא דעת המאור והרמב"ן והריטב"א והנ"י ולא מצינו בהדי' מי שסובר כדיעה הראשונה אלא הרא"ש ובעה"מ הבינו כן מדברי הרי"ף ואינו מוכרח כמ"ש במלחמות ומ"ש ב"ח בשם תוס' דף ס"א דס"ל דאין מוכרין ל"ד כי שם כתבו כן אליבי' דמתני' אבל לר' יושוע פשיטא דצריך למכור עכ"ל:

ונראין דברי הב"ח וז"ל תוס' ועוד אור"י דמצי למימר דאפי' יש לו בנים לעולם מצוה לישא בת בנים אלא מודו היכא דצריך למכור ס"ת בשביל בת בנים כיון שיש לו בנים לא ימכור מאחר שמוצא שאינה בת בנים ע"ש. והאי מצו' אינו אלאו לר' יושוע ומוכח דאליבי' דר' יושוע נמי אינו צריך למכו' ובפסקי תוס' ז"ל אפי' יש לו בנים מצוה לישא אשה בת בנים אך אינו צריך למכור ס"ת לזה עכ"ל ומזה מבואר דאפי' לר"י אינו צריך למכור ס"ת וז"ב והיכא דאינו צריך למכור אסור למכור לדעת החולקין על הרא"ש ועיין בא"ח סי' קנ"ג: