אבני האפוד שסא

למחל שבועת החתן שנשבע לבתו הלא בעלת קבלת השבועה אינה מוחלת, וכ"ן ברור מדברי ה' ד"ן שם דכדי להפיל ארצה טענת אבי הכלה שבתו היתה בוגרת וזכות הוא לה. ואין במחילתו מחילה כתב וזל"ל ואף את"ל שהיתה גדולה עדיין אין בטענה זאת ממש לפי שהוא לא נשבע כ"א לחמיו ואדעתא דהכי נשבעו שניהם שיוכלו לפטר כל א' לחברו אם לא יוכשר בעיניהם החיתון וכו' דודאי אין השבועה תלייא אלא בנשבעין ואדעתא דהכי נשבעו יחד שכל אחד יכול לפטר את חברו ועפ"ז נסתייע מתשו' מוהרימ"ט הנז' עי"ד הרי ברור מדבריו דטעם הפיטור הוא משום שהם הם המקושרים זע"ז בשבועה. מינה דבנדון שלנו דהשבועה היא בין המשודך והמשודכת לא מהניא כלל מחילתו של אב כיון דאין לו עסק עם שבועת החתן. אולם כשנביט בעין חודרת בדברי מוהרימ"ט נובין ונדון דאין חילוק זה עולה יפה לדעתו דהנה עיקר זכיית הבת דאמרינן זכות הוא לה מהו? בודאי דאין הזכייה מצד הנישואין שהיא נשאת לחתן לבד דאם היא תשאר ערומה מבלי נדונייא מה זכות הוא זה וגם החתן לא ישאנה מוכרח אשה לומר שהזכות הוא שהיא נשאת לו בנדונייא וזהו כבודה ותפארתה. ולכן קאמר מוהרימ"ט דכיון דהמשודך התנה עם האיש שנתחייב להכניסה מפוייסת ובנדונייא הא כל שחזר האב מהקשר ומחמת זה אינו נותן הנדונייא גם החתן פטור מלקחתה, א"כ מאליו השבועה בטלה ואין כאן זכות לה. ומעתה לך לך לנדון שלפנינו דאף דהאמת דהמשודכת היא הנקשרת בשבועה עם המשודך ואין לאביה עסק בשבועה מ"מ כיון דעיקר הקשר והשבועה לא בא אלא על יסוד הנדונייא והמדודין שיתן לה אביה וכיון שאם אביה רוצה לחזר בו שלא ליתן יכול לחזר מה יועיל השבועה שביניהם הלא שניהם פטורין. דאדעתא להכניסה ערומה לא נשבעו. ויעו' בתשו' הרדב"ז ח"א סי' שס"ג והובאה ביד"א הגה"בי ס"ק כ"ט ובפ"ת ס"ק י"ג דמתבאר מדבריו כן, נמצא דעיקר הכל הוא אביה והוא שייך טפי בגוויה ושבועתה מצד עצמה לא יועיל ולא יציל ומדברי הד"ן הנ"ל אין ראיה דיכולין אנו לומר דריוחא אשכח לנ"ד, ויעו' בפ"ת סי' ן' הנ"ל סק"ט שהביא משם הגאון תפארת ישראל ברמזיו לא"הע שכתב וז"ל ואין לומר דאין יכול למחל שעבוד הכלה וכח"מ סי' של"ג ליתא דהא לא זכתה מאביה סך הנדן עדיין דהו"ל קנין אתן והרי אין החתן צריך לנשאה חינם עכ"ד והן הנה דברי הסמ"ע בח"מ סי' רע"ה סוסק"ב. והכי רהטי ואזלי דברי ה' חק"ל ביו"ד שם דקל"ז ע"א בתירוצו הב' על מוהרימ"ט יש"ב, וכ"כ הר"הג מוהר"אא ז"ל שם בדעת מוהרימ"ט וז"ל אבל שידוכין הנהוגין שקושרין אותם בקנס ושבועה כל עוד שלא נישאו אינן קשר של קיימא ואין זכות החלטי לבת דמי יודע עד זמן.. הנישואין מה ילד יום או קלקול חובות או עניינים אחרים או מצד החתן או מצד הכלה ובכן אין הדבר תלוי אלא בדעת האב והבת בעצמה לא ידעה לא חובתה ולא זכותה וכל עצמה תולה בדעת אביה וכו' י"ש דאסברה לן דמוהרימ"ט אזיל לשיטתיה דלא זכתה הבת בפסיקת האב וכו' יש"ב. ועוד אחרת היתה לחלק מדברי הפוס' הנז' לנדון שלנו והוא דידוע דשבועת השידוכין הנהוגה בעיר הזאת היא תלויה בנתינת הקנס דאף אם יהיה האופן דאין להצד המבטל השידוכין שום סיבה לבטלם עכ"ז אם חפץ לבטלם ופורע הקנס אין עליו עוד שום חייוב שבועה והרי הוא פטור גמור מהשבועה ואפי' התרה אינו צריך וכמ"ש באורך בזה (באסיפתי על א"הע סי' ן') ורמזתי שם דברי הכנ"הג ביוד סי' רל"ו הגה"ט סק"ד וא"הע סי' ן' ס"ק ז"ך ויע"ע בס' יד"א הג"הט ס"ק כ"ג הפוס' שציין שמהם תצא תורה דבפרוע הקנס נפטר מהשבועה. גם ידוע הסכמת הפוס' דקנס השידוכין שנותן המשודך למשודכתו הרי הוא משל אב וכמ"ש היד"א בסי"ן הג"הט ס"ק משם ה' בית יאודה א"הע סי' ב' וכן דנו רבני המערב וכמ"ש ה' משכנות הרועים שם וה"ד אני עני בקונט' מילואים לאפד סי' ן' ומעתה אפי' תימה דהאב לא מצי מחיל שבו' החתן שנשבע להמשודכת. מ"מ המשודך יכול להשיב למשודכתו מאי אית לי גבך רק השבועה וכשאני פורע הקנס מפטרנא מהשבועה וכיון שבפריעת הקנס אין לך עוד טענה עלי צא מעלי דהנני פורע הקנס אך אין לך זכות בגופו של קנס רק לאביך ואיהו ניהו שיכול לטעון ממני כי זכותו הוא כשיבא אביך ויטעון ממני אני אשיב לו אתה כבר מחלת לי ואין לך עוד טענה כנ"ל פשוט, ודבר זה מפורש יוצא מדברי ה' חק"ל שם ע"ג עש"ה, ואם הפ"מ לא הלך בדרך זה ונטה להחמיר ולא דבר דבפריעת הקנס נפטר. איפשר דאיהו אזיל בשיטת האומרים דחומר השבועה לחוד ותשלום הקנס לחוד וכמו שכן שמעתי באומרים לי דכן המנהג עדיין בקושטא דבחזרת השידוכין אף שהצד המבטל השידוכין משלם הקנס עכ"ז מתירין לו שבועתו מה שאין כן למנהגנו וכדאמרן. ומעתה דינא יתיב דהמשודך הנז' פטיר ועתיר מהקנס ומהשבועה על פי מאי דקדמא ואתייא מחילת האב לפני הב"ד וזכה בדינו, תרום קרנו, זהו הנלע"ד קטן לפי קטנו. דוד אברהם פיפאנו ס"ט.