עצמות יוסף על קידושין פז

פריך לימא כתנאי רב דאמר כב"ש ור' שילא כב"ה ואפשר דלר' שילא לא ק' דאמר לך דאתי ככ"ע דע"כ לא פליגי אלא בשלשה אבל בשנים דברי הכל אין שליח נעשה עד. אלא דאכתי ק' בדברי התוספות שהקשו תימא וכו' ומאי קושיא דהא הוצרך בעה"ג לתת טעם זה כי היכי דלא תקשי נימא כתנאי וכו' איברא דמלשון פתיבי' דקאמר משמע דלא נחית להכי ועדיין צ"ע. תוספות ע"כ וכו' כבר כתבתי למעלה מה שיש לדקדק בקושייתם ז"ל. ובמה שתירצו ז"ל דהוה מצי למימר איפוך וכו' ק' דא"כ כיון דע"כ צריכ' לאסוקי אדעתיך איפוך וכו' מאי האי דפריך בגמר' ורב כבית שמאי דהא משני לך איפוך. ונראה דבעה"ג סיומי סיים למלתי' וה"ק מה תאמר דרב אתי כב"ש איפוך וכו' וק"ל ולדברי רב אחא צ"ל דר' שילא נמי אפיך דברי ב"ש וק"ל תוס' ולא אמר להם אתם עדי וכו' מיהו אי לא טען וכו' נראה לכאורה דברי התוס' דלא שייכי למה שכתבו ולא כיוונו כי אם לגלות דינים ואפי' בדוחק דרצו להטעי' מה שחילקו בין ההי' דסנהדרין לכאן שעם היות אחת דיש גם שם חלוקה אחרת היכא דלא טעין דלא טענינן מ"מ גם שם יש חלוקה בטענינן ליה ונאמר אדם עשוי שלא להשביע וכיון שכן ע"כ צריך לחלק בין ההיא דהתם להכא. והיותר נראה שבאו לגלות הדין לנו. ב. אמר רבא אמר לשנים צאו וכו' וכן בדיני ממונו' פרש"י אם שלח חובו וכו' פי' ואיירי דלא אמר לו המלוה שישלח ע"י זה אלא הוא שלחו מעצמו דאם לא כן לא היה פורע הלוה כיון שכבר הימניה עליו וכ"כ הטור בח"מ סימן קכ"א. ואי אשמועינן וכו' אבל ממונא אימא וכו וק' דכיון דכבר תנא קדושין דשייכי בהו ממון ולא חיישינן דילמא פלגי המעות בינייהו ש"מ דלא חיישינן להכי וכיון שכן שוב אין צריך חלוקת ממונ' דמקדושין נפק' לן. ונראה דאי לא הוה קאמר ממונ' הייתי אומר דקדושין דקאמר הוו בקדושי שטר לא בקדושי כסף אבל השתא דקאמר ממונ' איגלאי מלתיה דקדושין הוו כוללים בין בשטר בין בכסף. מאי קסבר אי קסבר וכו' טעם הקושיא היא כדפרישינן משום דפעמים שמסר בעדים וכו' וליכא לאוקומ' במסר לשליח בלא עדים דלישנ' דקאמר וכן בדיני ממונות הוא לשון כולל בין במסר בעדים בין במסר שלא בעדים והריטב"א ז"ל תירץ בזה דהאמת קאמר לו דהכי הלכתא אבל אה"נ דהוה מצי מתרץ ליה הכי עם שהלשון דחוק דאוקמי' ליה פרטי. והשתא דתקון רבנן שבועת היסת רש"י ז"ל השוה זה לדין חנוני על פנקסו והבינו המפרש' מדברי רש"י ז"ל דישבעו המלוה והעדים שבועה דאורייתא וכ"כ הריטב"א בשמו ובאמת לא מצאתי גילוי בדבריו על זה ולא לענין מציאות השבועה הביא רש"י ז"ל ההיא דחנוני והמרדכי כתב דיש מרבותינו אומרים ששבועת היסת היתה בימי התנאים ואפשר לדעתם דמאי קאמר בגמרא והשתא דתקינו רבנן שבועת היסת לאו על זמן התקנה אמרו אלא הכונה לומר דהשתא דקי"ל הך תקנה מעתה ישבע מלוה וכו'. להך תקנה צ"ל דמאי דקאמר רב נחמן לעיל האומ' לשנים וכו' בקדושי כסף ובדיני ממונות איירי קודם התקנה וגם בקדושי שטר אפילו אחר התקנה. והתוספות אוקמוה לההיא דירושל' דמחלק בין כסף לשטר דאיירי אחר התקנה ותימ' דהא בירושלמי ר' יוסי פליג עליה וקאמר דכיון דהאמינתו תורה לא הוי נוגע בעדות הביא הרא"ש ז"ל בפסקיו הירושלמי ועוד דאמר ר' אבא דאתא עובדא קמיה דשליח נעשה עד ולכאורה נראה דקאי אמאי דסליק משום הא ע"כ אית לנו לומר שדברי רב לא קיימי אלא אמאי דמייתי בירושלמי פלוגתא דב"ש וב"ה אי שליח נעשה עד או לא ופלוגתייהו ע"כ קודם התקנה איירי דשבועת היסת נראה דבימי רב נחמן נתקנה כמו שכתבו התוס' בשבועות ולדעת רבוותא שכתב המרדכי דגם בימי התנאים היתה שבועת היסת אפשר דמוקי הך עובדא דקאמר רב דשליח נעשה עד לענין חששא לבד וכ"כ הר"ן בפי' הירושלמי דלהחמיר קאמר ר יוסי דכיון דהאמינתו תורה ראוי לחוש והוא אפי' אחר התקנה וזהו דעת התוספות בזה וק"ל ופסק ההלכה אבאר לקמן. תוספות קסבר המלוה את חבירו וכו' תימא דמשמע דאי הוה אמרינן וכו' לא ניחא שפיר' דבריהם תמוהים בעיני דקבעו קושייתם על מאי דקאמר בגמרא לעולם קסבר ולמה לא הקשו קושייתם על מאי דפריך בגמרא אי קסבר המלוה וכו' דהא שפיר איכא מיגו דנאנסו וכו'. ועוד לישנ' דקאמר לא ניח' שפיר משמע ניח' קצת ובגמרא הודחה מכל וכל. ונראה דאפשר דכיוונו למאי דכתבתי למעלה אהא דפריך בגמרא מאי קסבר וכו' בשם הריטב"א דהוה מצי לאוקומי בשלא מסר לו בעדים אלא משום דהוא דוחק דהוי פרטי וגם לגלות לו האמת שהלכה הוא שהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים קאמר ליה הכי ולכך הקשו התוס' דמשמע דאם היה הדין דצריך לפורעו בעדים לא ניח' כלומר דודאי ניח' דהוה מוקמי' כשלא מסר בשטר אלא דלא ניח' שפיר דלא מוקמי' מלתא בכולל ולכך הקשו התוס' דאפי' יהיה הדין כך דצריך לפורעו בעדים מצי לתרוצי שפיר כיון דהוי פקדון איכא מיגו דהחזרתי' והכונה לומר דכיון שיהיה הדין דצריך לפורעו בעדים או אין צריך מצי לתרוצי הכא שפיר ולזה כיוונו התוספות בהקשותם ע"ד זה. ובמ"ש דאיכא מיגו דהחזרתי בלאו הך מיגו איכא מיגו דנאנסו דעדיף טפי דמיגו דהחזרתי' הוי מיגו דמיגו דס"ל דמהימן לומר החזרתים ויהיה נאמן במיגו דנאנסו והתוספות כיוונו לומר מיגו דהחזרתים משום דבגמרא עביד הך מיגו גופי'

תוס' והשתא וכו' יש מקשים וכו' הך יש מקשים קאי אמאי דקאמר בגמרא לעיל מיגו דיכולים למימר אהדריני' וכו' והתוס' ראויי' היו להקשות קושי' זו למעלה אלא דהם סיימו בסוף דברי הדיבור שקודם לזה כמו שאפרש בסמוך וכתבו בראשונ' מה שייעדו לפרש ואח"כ חזרו להקשות מה שהקשו המקשי' לעיל וק"ל. ולענין הלכה עם שהרמב"ם ובה"ג לא חלקו בין כסף לשטר בענין עדות העדים ראוי לנו להחמיר כדעת הר"ן ולומר דבקדושי כסף עם שבאמת נוגעים בעדות כיון שהאמינתם התורה הקדושין תופסים אם אומ' שקידשוה וחיישינן לקדושי אחר ג"כ ואם האשה אינה מכחישת' עיין במרדכי. ובענין דיני ממונות אם שלח המעות למלוה בלי רשות המלוה וכפר המלוה ואמר שלא הגיעו לידו אין השלוחי' נאמנים במגו דאי בעי אמרי אהדרינהו ללוה כיון דבעו לאשתבועי. ויש בזה שאלה דאכתי יפטור הלוה את העדים משבועה ושוב לא יהיו נוגעים בעדותן וכבר הוקשה לו להריטב"א ז"ל בזה ותירץ תירוצים והר"ן ז"ל תירץ י"ל דלא אמרינן הכי אלא כשאין להם הנאה בדבר אבל הכא כיון דאיהו פטר להו חיישינן דמשום הנאה זו שמקבלים ממנו הם מעידים לו ולפיכך נראה שאם פטרן בשבוע' מתחל' מהימני עכ"ל וקרוב לזה הוא מ"ש הריטב"א בשם ר' אשר בר משולם ז"ל ועוד תירץ תירוץ ע"ש ולפי התירוץ הראשון כתב הר"ן ז"ל על מ"ש הרי"ף ירוש' חד בר נש אפקיד גרובי גבי חבריה וכפר ביה שטעם שכתבו הרי"ף הוא דנפקא מינה שאם פטרו משבועה תחלה ע"כ והנה הרב בעל הטורים בח"מ סי' קכ"א כתב ז"ל לפיכך אם אין השליח צריך לישבע כגון שהמשלח עמד עם השליח ועמד מרחוק ורא' שעש' שליח שליחותו אין השליח צריך לישבע לפיכך חשוב כע"א ומזקיק למלוה לישבע שבועה דאורייתא ואם הן שנים עדים ופטור הלוה והר' מוהר"י קארו זלה"ה תמה עליו ז"ל דבשלמא כשהוא שליח א' דין הוא שיהיה הלוה נאמן לומר שראה שליח שעשה שליחותו לחייב למלוה שבועה דאורייתא כיון שאינו מחייב ממון אבל כשהם שנים היאך נסמוך על הלוה לומר שראה שעשו שליחותם ומשוינן להו עדים על פיו לאפקועי ממונא דמלוה וצ"ע והתירוץ נ"ל מבואר דכיון דאפשר לו ללוה לפוטרו משבוע' משו"ה כיון שהוא ראה אותן מתחלה כבר יש בידו לפוטרו לעדים מן השבועה מתחלה ואז יהיו העדים נאמנים וכיון שכן לא גרע הכא שהמשלח הלך עם העדים והלך למרחוק דאז אינם חייבים לו שבועה וע"כ לדעת הר"ן ג"כ צ"ל דאם פטרן מתחלה הם נאמנים ולא חיישינן בשני עדים לקנוניי' לומר שלכך פטרן מתחלה משום דעשו ביניהם קנוניי' דלהאי לא חיישי' כיון שהם ב' עדים איברא דהתוס' כתבו דהכא שנפטרין בה מממון בטוחי' זה על זה שיאמרו דבר א' וכו' אלמא לשנים חיישינן לקנוניי' שאני הכא דלהך מלתא דפטרו מעיקרא ליכא למיחש כנ"ל

הלכה י פיסקא האיש מקדש וכו' תנן התם וכו' ללישנ' דפרש"י דה"ה קטנה וכו' צ"ל דטעמא דמלתא הוי דאע"ג דאין לה יד מ"מ כיון דמתגרש' בע"כ ג"כ תקבל עצמה