עצמות יוסף על קידושין לו

בלשון שאלה מתחילה ואפילו חזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשי לי והיא אמרה אחד מהלשונות שהזכיר רבי' אינה מקודשת אבל אם שתקה ודאי מקודשת עכ"ל מלשון זה יש לדייק שכשחזר ואמר בשעת נתינה התקדשי לי וכו' ואמרה היא אחד מלשונות אלו משום הכי אינה מקודשת אבל אם כשחזר ואמר התקדשי לי שתקה מקודשת. אבל מלשון הרשב"א שכתב הר"ן ז"ל בשמעתין יש לדקדק בהפך שכתב ז"ל אבל הרשב"א סובר דאפילו לא אמרה איהי מעיקרא מידי כיון דא"ל בלשון שאלה אי יהיבנא לך ואיהי לא אהדרא ליה אין מקדשנא לך אלא א"ל הב או הבה מיהבא אפילו אמר לה הרי את מקודשת לי בזה לא מהני דעיקר טעמא דאינה מקודשת היינו משום דכיון דבלשון שאלה קאמר לה אם איתא דנתרצה ה"ל לאהדורא אין מדלא אהדרא הכי אלא א"ל הבה מיהב' ודאי הכי א"ל בקידושין לא ניחא לי אלא במתנה ולפי' אם חזר ואמר התקדשי לי אינה מקודשת עכ"ל הר"ן בשם הרשב"א ז"ל הרי משמע דאפילו שתקה אחר שאמר הוא התקדשי לי בו אינה מקודשת לדעת הרשב"א ז"ל ולפ"ז צ"ל שמ"ש ה"ה בשמו והיא אמרה וכו' היינו לומר כיון שאמרה היא כך אינה מקודשת והיינו אפילו אמרה מעיקרא קודם שיחזור ויאמר התקדשי לי וכו' אבל אם אמר לה בלשון שאלה והיא לא השיבה כלום אם אמר לה התקדשי לי מקודש' וז"ש ה' המגיד אם שתקה וקאי למאי דסליק מינה והרב מוהרי"ק זלה"ה נראה שגור' הרמב"ן בלשון ה"ה ולפ"ז א"ש אבל אם אמר לה בלשון שאלה ונתן לה הקדושין סתם והיא שתקה קרוב הדבר לומר דאינה מקודשת משום דליכא הוכחא כלל דלשם קדושין קבלן האשה וז"ש הרמב"ם ז"ל באה האשה וכו' וא"ל אם אתן לך וכו' אם אמרה הן ה"ז מקודשת משמע דוקא שאמרה אין הא לאו הכי לא הוו קידושין ואפשר דספק הוו ולשון הרשב"א שכתב הר"ן מסופק דמתחלת לשונו שכתב ואיהי לא אהדרא אי מקדישנא לך כנראה דצריכא שתאמר כן מלשון אומר אלא הבה וכו' כנראה דמשום הכי אינה מקודשת מדברי הרא"ש ז"ל שכתב הטור בסי' כ"ט ז"ל וכ"ת א"א אם אומר בשעה שנתנו לה הרי את מקודשת לי וקבלה מקודשת ופי' דהיינו כשלא החזירה ואמר הבה מיהב' לכך מקודשת וכיון דאמר התקדשי לי בו מסתמא ע"ד כן קבלה אבל אם אמר לה אי יהיבנא לך וכו' והיא קבלתה בשתיקה בזה לא דבר הרא"ש כלל ואפשר דעתו ז"ל דאינה מקודשת אם לא אמר אין כיון דלא אמר התקדשי לי בו ותמהתי מהרב הגדול מוהרי"ק זלה"ה שכתב שיש לתמוה על הטור למה צריך שיאמר אין דאפילו שתקה משמע דמקודשת וכן נראה ממ"ש הטור בשם הרא"ש וכו' ע"כ והרואה יראה שאין שום ראיה מדברי הרא"ש לדין שכתב הטור כלל ידעתי שלא זכיתי להבין דבריו אחר שכתבתי המסכת על הסדר נדפסו מחדש תשובות הרב מוהרי"ק זלה"ה ונשאל לו מחכם גדול מובהק לשון זה והרב זלה"ה הליץ בעד עצמו וכתב ז"ל דבר פשוט שמ"ש הרא"ש אם אמר בשעה שנתנו לה וקבלה מקודשת על אומרת הבה מיהבא כתב כן לומר דאף על גב דהאי לישנא משמע שאינה חפצה בקידושין אם אמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי וקבלה מקודשת משמע דלא הצריך לומר הרי את מקודשת לי אלא משום דאמרה הבה מיהבא הא אי לא אמרה אותו לשון אין צריך לומר לה בשעת נתינה הרי את מ"ל אלא כיון שקבלה סתם מקודשת וכן משמעות ל' הרמב"ם דלא הוזכר אומר לה הרי את מ"ל אלא על ל' הבה מיהבא וכו' עי' בת' סי' ח' ותירוצו ז"ל צריך עיון בעיני דהרא"ש בא על מעשה דגמרא דהיא אמרה הבה מיהבא ובזה המעשה חידש הרא"ש ז"ל שאם אמר לה התקדשי ושתקה מקודשת אבל היכא דלא אמר' היא הבה אלא קבלה בשתיקה והוא לא אמר התקדשי גריע טפי שאין הדברים מוכיחים כלל וצריך שיאמר אין ואי שתקה לא הוי מקודשת אז ספקא הוי והרא"ש ז"ל לא הזכיר דין זה לפי שלא נזכר בגמרא. ודברי הרא"ש אינם דברי תנא או אמור' לדייק כן ולפרש השמועה בא אבל הדין לעול' שדעתו כדעת הרמב"ם והטור ז"ל. ולענין הלכה נ"ל דספק מקודש' הויא וגם בלשון הרי את מקודש' לי ואמרה הבה מיהבא וז"ל הר"ן ז"ל ול"נ כל שלא אמרה בלשונות האמורים בגמרא איכא לספוקי בלשון קידושין וצריכה גט שכל כיוצא בזה אין לנו אלא מ"ש חכמים עכ"ל. מלשון זה נראה דאפי' לא אמרה אחר שאמר התקדשי הבה וכו' זהו הנראה לע"ד ויש לי עוד אריכות דברים בספר ראש יוסף בטור א"ה בס"ד

תוס' והלכתא שיראי וכו' ואר"ת דאתא לאשמועינן וכ' עם פירוש זה מתורץ אמאי איצטריך לפסוק כרבא ונר' דר"ת נחית להכי גם כן והנך מפ' שכתבו התוספות חד פי' מתרץ הקושיא הראשונה ועוד יש מפרשים מתרצים הקושיא שניה וזהו סדרם בדיבור זה

הלכה כד דף ט ת"ר בשטר כיצד מתקיף לה וכו' הא לא דמי וכו' יש לדקדק דהך קושיא גם כן שייכ' גבי כסף דפשיטא הוא שאם המוכר אמר ללוקח שדי מכור לך דהוי מכור אפי' שהלוקח שנתן לו הכסף הוא אשר היה לו לדבר וע"כ יש לחלק בין אשה לקנין דשדה וא"ת דבקנין כסף צריך שידבר הלוקח מאי קאמר הכא נמי' כתי' שדות בכסף יקנו וכו' דהתם היינו דוקא בקני' כסף. עוד יש לדקדק במאי דפריך הכי נמי קרי ביה כי יקח וכו' דהא ע"כ אי אפשר למימר הכי דא"כ לא לכתוב כי יקח כלל דהא לעיל עביד צריכותא דאי כתב ויצאה חנם הוה אמינא היכא דאמר' איהי לדידיה הוו קידושין וכמ"ש התוספות שם ולהכי כתי' כי יקח והשתא אי קרי' כי יקח הפסוק הוא ללא צורך ובמעט עיון נתבאר. עוד יש לדקדק לאיבעית אימא דהתם נמי כתיב ואקח את ספר המקנה וכו' דאכתי הדרא קושיית התלמוד לדוכתא הכי נמי כתיב את בתי נתתי וכו' וגם שדות בכסף יקנו וכו' כדלעיל ונראה דקרא דומכר מאחוזתו אינו מבורר שהמוכר הוא הכותב וגם קרא דאת בתי נתתי ג"כ אינו מבורר דאפ' דאת בתי נתתי היינו עם הקנין שקונה אותה בעלה ואם היה דוחק הפסוק דשדות בכסף יקנו היה בעבור פסוק דומכ' מאחוזתו שאינו מבורר משום הכי פריך הכ' נמי נדחוק וקרי' כי יקח וכו' אבל השתא משני דלהכי קרינן כי יקח משום דאית לן קרא מפורש בהדיא ואקח וכו' מה שאין לנו גבי אשה קרא מפורש ולהכי לא דחקינן בכי יקח איש כלל וכו'

תוס' כתב על הנייר וכו' וההיא דכתובות אתיא כרבי מאיר וכו' ובסמוך כתבו שלא הכשיר רבינו אלפסי אלא בגיטין וכו' וקשה דא"כ אמאי לא אוקמוה לההיא דכתובות אפילו כרבי אליעזר דהא איהו לא אמר אלא בגיטין וכו'. וגם ראיתי להריטב"א דאוקמא אפי' כרבי אלעזר ונראה דיש לחלק לדעת התוס' דהתם לא הוי שטר מעליא כתב ידו דנאמן לומר פרעתי ואינו עשוי לימים רבים שלא יעבור מדעתו ויטעון פרעתי ויהיה נאמן ודמי לשטרי קדושין ומכירה דהוו שטרי קנין. עוד יש לדקדק דאפי' כרבי אלעזר מצי לאוקומא ומודה רבי אלעזר דכיון דלא שייך בם עידי מסירה דפסול ונראה דא"כ אמגלתא נמי לא שייך שיעשה עדי שקר במגלתא ודעת התו' בזה דלר' אלעזר אין לחלק בין כתב בדבר שיכול להזדייף לשאינו יכול להזדייף ובגיטין יש פירושים מחולקים בזה ע"ש

בעי ר"ש וכו' הדבר פשוט לענין הלכה כיון דגמרי' הויה מיציאה דשטר קדושין פסול במחובר וכ"כ הרשב"א בתשובה סימן אלף רכ"ו ולכאורה נראה ממ"ש בסי' ת"ר שהשטר כשר לדעתו ואפ' שמ"ש שם ונר' שאין כן דעת רש"י כלומר וסבירא ליה כוותי' וגם הר"ן בריש קידושין כתב דאינו כשר במחובר ושם כתב דהמקדש בקרקע מקודש' ולא מקשינן הויות להדדי מה שטר פסול במחובר אף כסף נמי וק"ל. ומה שיש מן הדקדוק בהלכה כתבתי בהאיש מקדש

הלכה א פיסקא ובביאה מנלן וכו' מלמד שנעש' לה בעל וכו' לכאורה נראה דיליף מדכתיב בעל דה"ק מלמד שנעשה לה בעל ע"י בעילה. וקשה דבסוף הסוגיא קאמר ורבי יוחנן האי סברא מנא ליה אם כן לכתוב קרא בעולת איש מאי בעולת בעל ש"מ תרתי והיכי מצי למכתב בעולת איש דאי הוי כתיב הכי לא הוה שמעי' דנקנית בביאה ונראה דהכא לאו מבעל דרשי' הכי אלא ממשמעותיה דבעולה לחודיה דכיון דקרא חייבי'