עצמות יוסף על קידושין לג

אשה לערב בכל אא דערב לאחר זמן ההלואה הוי ערב ובאשה אינה מקודשת ע"מ לענין תוך זמנו מדמי ליה לערב דמשתעבד והויא מקודשת. ובהנך דינים דלקמן אי איירי בשעשאו שליח או לא הדבר ברור בס' הטור בא"ה ובב"י אין להאריך כי אם במה שיש לי בו מן החידוש לענין הדין

הלכה יג אמר רבא התקדשי לחציי וכו' הא לא דמיא אלא דאמר רבי יוחנן וכו' לכאורה נראה דיש חילוק בין העניינים דההיא דרבי יוחנן אם הקדיש חציה וחזר ולקח משותפי' חציה אינה מקודשת אבל באשה אם אמר לה חצייך בפרוטה וחזר ואמר לה וחציך בפרוטה הויא מקודשת וכמ"ש התוס' לקמן בד"ה חצייך בפרוטה ונראה דבדמיון בעלמא נקטי' דודאי כיון דהיא לא גילה דעתה דלא הקדיש אלא לחציה סברא הוא שאינה מקודשת

תוס' ש"מ בעלי חיים נדחין וכו' פי' בקונ' וכו' עד ואיכא למ"ד אין דיחוי אלא בדבר שהוקדש לגופו ליקרב וכו' פי' בדבר שהוקדש לגופו אע"ג דהוי דחוי מעיקרו דאי דווק' בדבר הנראה כבר נתמעט זה באומר וש"מ בעלי חיים נדחים לאפוקי מההיא סברא וע"כ מ"ד אין דחוי אלא בדבר שהוקדש לגופו ס"ל אפי' דהוי דהוי מעיקרו וקשה דא"כ מה מקשי' התוס' ל"ל למימ' הני הני תרתי ש"מ וכו' כיון דע"כ איכא דחוי מעיקרו בלי דחיית דמי' כפי אותו הדעת וכמו שכתבו התוס' ז"ל ואם כוונת התוס' בקושייתם היא דנהי דאשכחנא לה בדוכת' אחריתי אבל אכתי גבי הך מלתא דר' יוחנן לא משכחת דחוי מעיקרו מבלי שיהיה דחוי בדמים אכתי תקשי לך בדברי התוס' שלא תירצו בזה ולא מידי. ונראה דודאי הכי היא וכוונתם בזה הוא לומר דכיון דאשכחנא בעלמא דחוי מעיקרו מבלי שיהיה דחוי בדמים ודחוי בדמים בלי שיהיה דחוי מעיקרו מש"ה נקט הכא הני תלת מילי בלישנא דאית לן בעלמא שיש זה בלא זה עם שכפי האמת לא יתכן כן במקום הזה כ"א אחים ולא יתפרדו. עוד כתבו בתירוצם ז"ל ולאו דוקא נקט התם והפריש קרבן תחלה וכו' יש לדקדק כיון שבחלוקה הראשונה דענין מומר הוי דחוי מעיקרו וזם לא יתכן דבחלוק' היה שוטה ונשתפה וכו' אמאי צריך עוד למעבד צריכות' בפ' נגמר הדין באו' ואי אתמר הא ולא ההיא דמומר וכו' והא ההיא איצטריך אפי' דהוי דחוי מעיקרו דהוי דחוי ואפי' לדחות דאם כל כוונתו היתה לכך הוה ליה לפרושי ואין זה מספיק דהא נקט הכי בעבור החלוקה דשוטה וכמ"ש התוס' עצמן. ונראה דא"א מבלי צריכות וכמ"ש בגמ' דאל"כ תקשי לך אי כל כוונת ר' יוחנן היא זאת לאשמועינן דדיחוי מעיקרו הוי דחוי הא כבר השמיענו זה רבי יוחנן הכא בהך מימרא ואפי' דחוי בדמים וכ"ש דהוי בדבר קדושת הגוף אע"כ לא איצטריך ההיא מימרא דהתם אלא משום דסד"א דכיון דבידו לחזור לא הוי דחוי קמ"ל וזהו הצריכות שעושה שם בגמ' והוא מוכרח כדפרישית ומ"ש התוס' ואשכחן נמי דחוי מעיקרו וכו' אע"ג דהך לא הוי אלא אליבא דר"ש דס"ל דהולד יקרב לפסח מ"מ הכי קאמרי התוס' דמשום דמצינו בעלמא חד סברא דיש דיחוי דמים בלי דיחוי מעיקרו מש"ה נקט ה"נ תלת מילי עם שבאמת השתים מהם אחת ובפ' מי שהיה טמא דנקט רבי אושעיא חלת ההיא איירי דשאינה מעוברת הנקיבה וק"ל וכן נראה בתמורה דדוקא במעוברת אמר רבי אליעזר ע"ש עם שבאמת יש לפרש באופן אחר ולומר דהתם הוי אליבא דרבנן עוד כתבו וא"ת ולמה ליה לרבי יוחנן וכו' ויש לדקדק תקשי להו לרבי אושעיא נמי ל"ל ההיא מימרא דסוף מס' כריתות גבי מטמא מקדש דש"מ תלת וכו' וההיא דמי שהי' טמא דרבי אושעיא גופיה שמע מיניה תלת. ונראה דההיא דכריתות איצטריך משום דלא נימא סברת המקשה דהוה פריך מברייתא דר"ש ורבנן ודין דמתני' דמי שהיה טמא אינו ממה שיקשה לתנא דלשתוק מדין המשנה דהמשנה הוצרכה לדינ' ודוק' למימרא דרבי אושעי' הוא דאיכא למידק למה ליה הך מימרא עוד כתבו לפרוך מרבי אלעזר וכו' ההיא דר' אלעזר אוקמוה התם בתמורה דאימ' נמי שייכ' בעול' מש"ה יקרב ולדה דוק ותשכח עוד כתבו וי"ל היינו טעמא וכו' דע"כ לא קאמר וכו' שהרי אין קדושת דמים חלה בעופות וכו'. ויש להקשות שהרי הך קושיא זו קיימ' במימרא עצמה דקאמר דש"מ תלת וחד' היא דקדושת דמים נדחה והא תקשי לך דהא בעופות ליכ' קדושה דמים כלל ורש"י ז"ל הוקשה לו ז"ו וא"ת הלא אין פדיון לעופות ותירץ ה"מ היכא דנר' וכו' אבל זה לא חלה עליו קדושת מזבח לעולם וכיון שכן היכי כתבו התוס' ע"כ לא קאמרי רבנן וכו' דהא כמו שיתורץ לדברי האומר קדושת דמים נדחה כמו כן תתרץ למאי דפריך ליה ע"כ לא פליגי מטעם דאין קדושת דמים לעופות דהא צריך ע"כ לתקן דשייך ביה קדושת דמים וכיון שכן מאי פריך מהך ברייתא למאי דקאמר בעלי חיים נדחים. ונראה דכח המקשה הוא דכיון דאין לו קדושת דמים כלל אלא משום דלא חלה קדושת מזבח לעולם משו"ה פריך ע"כ לא פליגי וכו' ולדברי התוס' צ"ל דמאי דתירץ כי אמרינן לרבנן פי' שאין חליקה שלהם תלוי בהך אלא בבעלי חיים אי נדחית או לא וליכא למימר ע"כ לא פליגי וכו' שוב מצאתי כן בדברי התוס' בתמורה דכ"ו ע"ש בתחלת דבריהם ז"ל ויש לומר דאשכחן דחוי מעיקרו אע"ג שקדוש קדושת הגוף וכו' לשון אע"ג קשה דהא למ"ד דחוי דמים הוי דחוי כ"ש בקדושה הגוף ולא שייך לשון אע"ג בזה ובקל יתב'

הלכה יד בעי רבא חצייך וכו' כיון דאמר לה בחצי פרוטה פסק' וכו' או דילמא מונה והולך וכו' את"ל מונה וכו' יש לדקדק אמאי לא קאמר את"ל הפך זה והו' את"ל דפסק דילמא הא דפסק' הוא משום דא"ל חצייך אבל אי אמר לאשה התקדשי לי בחצי פרוטה ובחצי פרוטה אמרי' דלא פסקה או דילמא כיון דקאמר חצי פרוטה פסק' למלתי'. ובתוספי רי"ד כתוב בלשון הזה דה"פ אע"פ שאמר חצי פרוטה שאינו שוה כלום כיון שאמר חצייך פסק למלתיה וכיון שקדש לחצאין אינה מקודשת או דילמא כיון שלא אמר אלא בחצי פרוטה מונה והולך הוא ע"כ. ויש לדקדק אמאי הוצרך לפרש בגמ' טעמ' דמלת' משום דאמר חצייך פסק' וכו' שלא הוזכר בגמ' ונר' דס"ל דאי לא אמר חציי' אלא התקדשי לי בחצי פרוטה ובחצי פרוטה כיון שלא הזכיר חצי גופא כלל הויא מקודשת ודמיא להתקדשי לי בזו ובזו ובזו ולענין הלכה אם אמר לה התקדשי לי בחצי פרוטה ובחצי פרוטה עם שלא נתבאר בדברי הפוסקים נר' דכיון שלא הוזכר בגמ' אלא חצאי גופ' נר' דהוי' מקודשת אם יסכים א' מבעלי הוראה ובדין חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה לדעת התוס' אם אמר לה בלשון קדושין הוי' מקודשת אבל אם אמר לה הרי את מאורסת או שאר מהלשונות הוא דבעי אבל הרב הגדול מוהרי"ק כתב בטור א"ה סימן ל"א ז"ל ואין כן דעת הפוסקים שלא חלקו בכך והרמב"ם ורבינו כתבוה באומר בלשון קדושין ולענין קושית התוס' יש לומר דכשאמר לה תחלה חצייך בפרוטה ליכ' גילוי דעת שהיא מתרצה בכולה וכי הדר אמר לה וחצייך בפרוטה דאז גלי דעתה שהיא מתרצה בכולה מאי הוה דילמא בשעת אמירה חצייך בפרוטה קמא לא נתרצית אלא לחציי' והשתא הוא דהדרא בה ונתרצית עכ"ל ותמיה לי על פירושו ז"ל דא"כ בשני חצייך בפרוטה דאיכ' גילוי דעת שמתרצית בכולה אמאי לא תהיה מקודשת גמורה ולדברי התוס' ניחא דטעמא הוי משום דלא אמר לה בלשון קדושין ואפשר דלדידיה הוי הלשון יותר גרוע כיון שמקדשה בפרוטה למה לו להזכיר הב' חצאין ובדוחק יש עוד ליישב דבריו וק"ל. ומ"מ לענין הלכה ודאי דאזלינן אחר רוב הפוסקים שכתבו דהוי קדושי ספק ואפילו אמר בלשון קדושין. ובדין שני בנותיך לשני בני בעי בגמ' אי בתר נותן ומקבל אזלינן ומדברי התוס' נר' שאם המקבל היה שליח משתי נשים לא מהני אם נתן לו פרוטה וטעמ' דגמ' הוי משום שהבנות היו קטנות והאב הוא המקבל שהכסף שלו ונר' דה"ה נערות אבל בתוספי רי"ד כתוב ז"ל ואי שני ב"א נתנו פרוטה לאב בשתי בנותיו פשיטא דלא הוו קדושין כיון דכל חד לא יהיב אלא חצי פרוטה לא חשיבא ממון אבל הכא דנותן הוי חד ומקבל חד איכא למימר דבתר נותן ומקבל אזלינן ע"כ וכיון שכתב דבתר נותן נמי בעינן עם שהוא שליח משני אנשים גם אם הנשים עשו שליח לאיש אחד אפשר לספק ג"כ והר"ן ג"כ הביא הלשון כפשוטו נר' מדבריו דדעת נותן ג"כ בעינן: