עצמות יוסף על קידושין קכה

יותר: תוס' הנושא אשה וכו' עד דבנות ישראל מקוה טהרה לחלין וכו' דע כי הכא לא שייך הך דקאמרי דבנות ישראל מקוה טהרה לחולים והכונה לומר דבני ישראל מקוה טהרה לחללות וכן לקמן במ"ש בדיבור אחר זה שהרי לכ"ע בנות ישראל וכו' צ"ל בני ישראל מקוה טהרה לחללות דהא בחלל שנשא בת ישראל איכא פלוגתא דרבנן ורבי דוסא לקמן וק"ל: פיסקא אין בודקין וכו' מ"ט אי לאו דבדקוה יל"ד למה לא נתן בעה"ג הטעם דלקמן דאמר מר ששם היו יושבים מיחוסי כהונה וכו' ונראה דלא סגי הך טעמא שהרי טעמא דהכא הוי כמ"ש התוס' דהא דתניא אין בודקין מן המזבח וכו' איירי אפי' בעבודות הכשרות בזרים ואי הוה יהיב טעמא דשם היו יושבים מיחוסי כהונה אכתי לא הוה שמעינן שזה השוחט או המפשיט הוי כהן דאפשר דהוא ישראל כיון דשחיטה והפשט כשירה בזר לז"א אי לאו דבדקוה כלומר דודאי כיון דלכתחילה צריך כהן אי לאו דבדקוה לא הוה שוחט אבל לענין לוי דהא ע"כ הוא לוי יהיב טעמא אלימת' והיא דשם היו יושבים מיחוסי כהונה וכו': האי תנא מאי קסבר אי קסבר איסור חל על איסור וכו' אף ע"ג דלקמן מסיק דאפילו רבנן דס"ל דאיסור חל על איסור הוי איסור חמור על איסור קל וגם לאיכא דאמרי גם כן מ"מ קאמר הכא אי קסבר וכו' פי' ומשום דאיסור כהונה קאמרת דכיון דהוו שוים חייל איסור על איסור: והתנן נזיר וכו' פי' מסיפא פריך דקתני אמרו לו אל אשת חייב על כל אחת וק"ל: מתיב רב אלמנה וגרושה לוקה משום ב' שמות וכו' וקשה דמה פריך רבא לרב יהודה ולדידיה מי ניחא דהא ס"ל לרבא גופי' לקמן דבעל לוקה שתים וכמו שפרש"י לקמן וכיון שכן היכי קתני הך מתני' דחייב משום ב' שמות ותו לא ע"כ צריך רב לדחוקי הך מתנ' ולומר דב' שמות על כל אחד ואחד קאמר ואי רבא מוקי הך מתני' דבעל ולא קידש דמודה רבא דחייב וע"כ אינו חייב אלא א' א"כ לרב יהודה נמי נימא הכי ולא תקשי ליה מהך מתניתין ולא מידי וע"כ צריך את לומר דלא מוקי להך מתניתין בבעל ולא קדש משום דמלישנא דמתניתין משמע דמשום אלמנה וגרושה הוא דחייב ולא מטעם קדושין ובעילה ואם הוה פשטא דמתניתין הכי הוה ליה לפרושי בהדיא גם הסיפא ורישא דהך מתניתין במסכת מכות נראה דלא הוי פרושא דמתניתין מטעם זה כלל ונראה דרבא מעיקרא הוה פריך לרב יהודה משום דהוה קשיתי' במימרא דרב יהודה ומשני ליה לקושייתו ואח"כ מייתי תלמודא פלוגתא דאביי ורבא דפליגי במימרא דרב יהודה אחר שהיא מימרא קיימת ואין בה שום קושיא ופליגי בה אי מאי דקאמר רב יהודה דלוקה שתים הוי חדא אקדושין בפני עצמן וחדא אבעילה בפני עצמה או דילמא אבעילה וקדושין הוא דחייב שתים אבל אקדושין בפני עצמן אפילו אחדא לא לקי ומאי דקאמר ומודה רבא פי' אליביה דרב קאמר או אליבא דנפשיה גם כן כיון דקביל עליה מימרא דרב יהודה בעיקר

מאי לאו שני שמות ותו לא טעם הקושי' היא דודאי אשני שמות ותו לא קאמר דאם הכוונה לומר שני שמות על זה כדקמשני היה ראוי לומר אינו חייב אלא משום אחת ומדקאמר אלא אחת ש"מ דאכולהו אינו חייב אלא אחת ומשני לא שני שמות על זה ושני שמות על זה וכו'. ולכאורה היה נראה מלשון הגמרא דשני שמות דקתני בברייתא ה"ק לוקה משום שני שמות בין אגרוש' בין אאלמנה אבל רש"י ז"ל פירש ז"ל ודאי ב' שמות דקתני אגרוש' ואלמנה ויש לתת טעם למה פי' כן. ונראה דטעמא דמילתא הוי משום דהשתא דמי ללישנא דסיפא דקתני גרושה וחלוצה אינו חייב אלא על אחת וכי היכי דרישא קתני שני שמות על כל אחד הוה ליה למתני בסיפא ג"כ דחייב שתים על א': ועוד דכיון דרישא דהך מתני' לא קתני דחייב על אלמנה וגרושה כאחת אלא חייב על כל אחד ואחד קתני והכונה דחייב משוה ב' שמות על כל אחד היכי קתני בסיפא גרושה וחלוצה דאינו חייב אלא על א' דהא ברישא לא מיירי דחיי' על שתיהן כי היכי דניתני ברישא לכך הוצרך רש"י ז"ל לפ' משום אלמנה וגרושה וק"ל: וחלוצה דרבנן וכו' בלאו הכי נראה דאינו חייב על חלוצה משום דאין איסור חל על איסור לא הוי איסור מוסיף כדקאמר לעיל גבי אלמנה וגרושה וכו' ועדיין שריא למיכל בתרומה וכו' וכיוון שכן מן הראוי היה שלא לחול איסור חלוצה על איסור גרושה אלא משום דהוי האמת הכי ומהכרח דאיתא ביבמות דף כ"ד ועוד דא"א דטעמא דהך מפני' הוי משום דלא איסור מוסיף דאמאי נקט לה בגרוש' וחלוצה דתרוייהו דמו אהדדי בגרושין דהא חליצה במקום גט קיימא ופשיטא דאין איסור גרושה חייל אגרושה עצמה וטפי הוה ליה למנקט הך חידושא באלמנה וגרושה וכגון שנתגרשה קודם שנתאלמנה וכדאית' לעיל בזמן שהם כסדר וכו'

דף עח פיסקא רבי יהודה אומר וכו' גר שבא מטפה פסולה א"ד שבתו פסולה וקשה דהא מצרי שני יוכיח שעם שבא מטפה פסולה אפ"ה בתו כשרה אף אני אביא גר שעם שבא מטפה פסולה תהא בתו כשרה לכהונה ונראה דאיכא למפרך מה למצרי שני שכן איכא הכשר בטפתו אחר דור ג' תאמר בגוי בהיותו בגיות לעולם אין הכשר לטיפתו עד סוף כל הדורות אם לא יתגייר:

כלל, מה להצד וכו' למדנו במדות דלר' יוסי דהלכה כוותי' דלקמן ס"ל דאין זה הצד השוה למילף מינייהו פסול לבת גר זכר דלא שייך לומר הצד השוה שאינה ברוב קהל כיון שאין פסול בנות שוה דבת חלל אינה פסולה לקהל ישראל ובת מצרי ראשונה פסולה לבא בקהל ומכאן נשמע דהצד השוה צריך שיהיה גמור בכל צדדיו ובתוס' מפורש הטעם לרבי יוסי בהדיא:

תניא רשב"י אומר גיורא וכו' רש"י פי' הרי ד' מחלוקות וכו' טעמו ז"ל מדפריך בגמ' ורבנן וכו' כנראה דרבנן פליגי עליה:

האי רישא פרש"י קס"ד דה"ק שהיא אלמנה ממיוחס פי' דאל"כ אלא דדריש כר' יהודה כבר מפורש בכתוב בהדיא דאיירי בכהן הדיוט וכמו דקאמר לקמן משאר כהנים יקחו:

מתני' האומר בני זה ממזר וכו' ואפי' שניהם מודים לכאורה נר' דקאי ארישא אבל רש"י ז"ל פי' דאפילו שניהם מודים שייך לקמן דאפי' שניהם מודים על העובר שבמעיה ממזר הוא. ונראה טעם בדבר דבגמ' פריך מאי אפילו שניהם וכו' ולא ה"ל לשנויי אלא לא מבעי' קאמר וכו' ולא יותר אלא ע"כ אית לן למימר דקאי אסיפא ופריך מאי אפי' פי' וגם מכל החלוקה עצמה מבעיא ליה אמאי נקט ומשני לא מבעיא קאמר וכו' ולא מבעי' היכא דאית חזקה דכשרות לא מהימני וכו':

ר' יהודה אומר נאמנים כדתני' וכו' וכשם שנאמן וכו' קשה דהיכי מייתי מבן גרושה לענין ממזר דאנא אמינא דדוקא לבן גרושה שאינו פוסלו לבא בקהל הוא דנאמן לא לעשותו ממזר:

ונראה דלעיל בריש פרקין גבי הא דמייתי לעיל דנאמן האב לומר וכו' כתבו התוס' ז"ל דיכיר היינו בבנו קטן ואפי' שיעשה לגדולים ממזרים ומאי דקאמר כשם שנאמן לומר זה בני בכור עם היות דמאי דקאמר זה בני בכור היינו שעושה האחרים ממזרים ויליף מינה דכך נאמן לומר זה בן גרושה וכו' הטעם הוא דמ"מ כשאמר זה בני בכור עם היות דכשעשה לזה בכור מינה משתמע שהאחד ממזר מ"מ לאו להכי אתא אלא לומר דבן זה בכור ולז"א דכשם שנאמן וכו' אבל התוס' כתבו למעלה בשם ה"ר אליהו דיליף דנאמן לומר זה בן גרושה מדכתיב בן השנואה יכיר והיינו שנואה בנשואיה וכו' ולדידיה לא מוכח אלא לבן וצ"ל דר' יהודה ס"ל דיש ממזר מחייבי לאוין וכ"כ התוס' למעלה על מה שהקשו דאמאי לא פריך בגמרא דקשי' דרבי יהודה ארבי יהודה וכו' וע"ש. ורש"י ז"ל שפי' במתני' ממזר הוא שנולד לו מחייבי כריתות נקטי' משום דהוי הדין הכי לדברי הכל וק"ל. ומ"ש רש"י ז"ל דבבכור לא פליגי רבנן ארבי יהודה ע"כ ס"ל לרש"י דלא כפירוש התוס' שכתבו לעיל דעושה לגדולים ממזרים אלא כפי' רבינו אליהו וק"ל:

מתני' מי שנתן רשות וכו' איתמר קדשה אביה בדרך וכו' ומוקי לה במסקנא דההוא יומא דמשלם ששה רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו וכו' פרש"י דקדש ביומא דמשלם שית אביה בבקר והיא בערב וכו' ע"כ ויל"ד למה הוצרך רש"י ז"ל לומר שקדשה אביה בבקר והיא בערב ואפי' היתה היא עצמה מתקדשה בבקר היה ג"כ המחלוקת דלרב אמרינן הרי היא בוגרת לפנינו ולשמואל דאמרינן השתא הוא דאייתי סימנים א"כ אמרינן דמה שקבלה היא בבקר לא היו קדושין איברא דלרב איכא חידושא דאפילו דקדשה אביה בבקר ואיכא למימר דבאותו זמן היתה נערה אפ"ה כיון דהשתא הויא בוגרת אמרינן דמצפרא נמי בוגרת היתה וגם לשמואל אפשר דאיכא קצת חידוש

דף עט ולענין הלכה בדינא דמתני' כ' הרמ"ה ז"ל דאי שויא שליח אחרינא דבתרא הוי קדושין וכו' והרב בעל הטורים הביא דבריו בא"ה בלי מחלוקת ובסימן קמ"א כתב דברי הרמ"ה וכתב דאין דעת הרא"ש ז"ל כן שכתב בתשובה אשה שמנה שליח לקבל גיטא מיד בעלה בכל מקום שימצאנו וכאשר ארכו הימים וכו' דע כי לא נתבטל שליחות הראשון בכך ושניהם שלוחים וכו' ונראה דיש לחלק בין