עצי חיים על התורה שמה

ד ב ר י ם אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וגו' ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש וגו' ויל"ד הלשון אלה הדברים דלשון אלה משמע פוסל את הראשונים כמו שפרש"י במקום אחר, גם אל כל ישראל ל"ל, ורש"י פי' אלו הוכיח מקצתן וכו' ויהי בארבעים שנה וגו' פרש"י שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו ע"ש, וקשה ממה דאמרינן בב"מ דף ל"א ע"ב ואימא הוכח חדא זימנא תוכיח תרי זימנא א"ל הוכח אפי' ק' פעמים משמע ומבואר שצריך להוכיח אפי' מאה פעמים. ונראה דהנה במס' ביצה דף ל' בגמ' והאידנא דקא חזינא דקא עבדי ולא אמרי' להו הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין והנ"מ בדרבנן אבל בדאו' לא, ולא היא ל"ש בדאו' ול"ש בדרבנן לא אמרינן להן ולא מידי וכתב הר"ן שם והך סוגיא מוחלפא בסוגיא דשבת דף קמ"ח דהתם אסיקנא דדוקא בדרבנן אבל בדאו' מחינן בהו וכהסוגיין נקטינן מיהו איכא מאן דאמר דדוקא מידי דלא כתיב בהדיא אבל במידי דכתיב בהדיא בדאו' מחינן בהו ע"ש, והנה בגמ' שלפנינו גם בגמ' שבת הגירסא הוא כמו בגמ' ביצה דאפי' במידי דאו' לא מחינן וצ"ל דגירסא אחרת הי' להר"ן במס' שבת דבדאו' מחינן וכן הוא בתשב"ץ ח"ב סי' מ"ז וז"ל ובענין מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין אם אומרין כן בד"ת או לא ידע שיש בזה חלוף סוגיא דבפ' שואל אמרינן דדוקא בדרבנן אבל בדאו' מחינן בהו ובפ' המביא אסיקנא דאפי' בדאו' לא מחינן ע"ש, ומבואר ג"כ דלהתשב''ץ הוי לי' בשבת חלוף גירסא מגירסא שלפנינו וכמו להר"ן הנ"ל. ולע"ד נראה דלהר"ן והתשב"ץ דגרסי בשבת דבדאו' מחינן בהו ולא אמרינן מוטב שיהא שוגגין י"ל דתליא בפלוגתא דהטו"ז והנקודת הכסף ביו"ד סי' של"ד דכתב הרמ"א שם סעיף א' ומנדין למי שחייב נידוי ואפי' יש לחוש שעי"כ יצא לתרבות רעה אין לחוש בכך ובטו"ז שם סק"א כתב שאין לעשות מעשה כזה ומביא ראי' מגמ' קידושין דף כ' דתנא דבי ר' ישמעאל הואיל והלך זה ונעשה כומר לע"ז אימא לידחי אבן אחר הנופל וכו' א''כ ק"ו בזה שעדיין לא התחיל בע"ז פשיטא שאנו נזהרים שלא לעשות מעשה להביאו לידי כך ובנקה"כ חילק שיש לדחות דכיון דדין ב"ד הוא שמנדין אותו אין לחוש דאל"כ בטלה דין ישראל ע"ש, ומבואר מזה דהטו"ז ס"ל דאם ע"י מעשה הב"ד למחות בעוברי עבירה יש לחוש עי"כ למכשול יותר, בזה הב"ד נזהרים שלא לעשות, והנקה"כ ס"ל דב"ד יש להם לעשות מה שמוטל עליהם ואינם אחראים לקלקול יותר כיון שעושים החיוב שמוטל על הב"ד, ולפ"ז י"ל ג"כ במצוה דהוכח תוכיח שהוא מ"ע מדאו' ולכן אע"ג דאם ימחו יבואו לידי מכשול שיעברו במזיד וא"כ ע"י התוכחה יש לחוש לקלקול יותר מ"מ להנקה"כ מחויבים למחות, ולהטו"ז אין למחות ואנו נזהרים על זה ומבואר דהטו"ז והנקה"כ פליגי בזה אי קי"ל כהגמ' ביצה או כדברי הגמ' במס' שבת. וכ"ז במ"ע מדאו' אבל בדרבנן הרי דלכ"ע אמרי' מוטב שיהיו שוגגין אע"ג דגם במידי שהוא דרבנן ג"כ יש מצות עשה דהוכח מ"מ בזה שפיר אמרינן מוטב שיהא שוגגין וי"ל דהיינו עפ"ד הנתיבות חו"מ