עצי חיים על התורה שכד

התירה ושומר מצוה לא ידע דבר רע אבל בעלמא נו"ט איסורו במקומו עומד. ויתבאר הכתוב נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה ר"ל דגם הכהנים דאישתרי מליקה לגבייהו והוי ס"ד דלא שייך בהו משום הפסד לגוף ע"כ כתיב דגם הכהנים לא יאכלו נו"ט ואמר הכ' הטעם משום שלא לטמאה בה כי עיקר טעם המצות כדי לקיים מצות ד' ובזה אנו מקדשים עצמינו ולהיפך ע"י הל"ת אנו שומרין עצמינו שלא לטמאה בהם ולכן אמר הכתוב אני ד' כי כל כוונתינו בשביל כי אני ה' המקדש עמו ישראל ע"י תורתו ולא בשביל איזה טעם אשר הוא להנאת הגוף כי אם בשביל הכוונה אשר קדשנו במצותיו. וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' תמימות תהיינה ובמדרש אימת הן תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וצ"ב. ונראה עפ"ד הגמ' שבת דף פ"ט אמר הקב"ה לאברהם בניך חטאו וכו' אמר יצחק כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרים דלא ענשת עלי' דל כ"ה דלילה דל תרתי סרי ופלגא דצלוי' ומיכל וכו' פשו להו תרתי סרי ופלגא אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עלך ע"ש, ובזה יש לפרש הגמ' עירובין דף י"ג ת"ר שני שנים ומחצה נחלקו ב''ש וב"ה הללו אומרי' נוח לו לאדם שלא נברא משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא משלא נברא נמנו וגמרו נוח לאדם שלא נברא משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, וקשה הלשון נמנו וגמרו, וגם מ"ט דאידך שאמר נוח שנברא, וגם למ"ד נוח שלא נברא א''כ למה נברא הלא מקור הטוב רוצה להטיב, וגם יש להבין מ"ש ועכשיו שנברא וכו' דמאי שאטיי' הכא ועי' מ"ש לעיל פ' מצורע ופ' אחרי, אמנם עפ"י הגמ' שבת הנ"ל י"ל דכיון דכל עיקר המליצה לישראל בזה במה שנעשה החשבון ע"י יצחק אבינו אשר שנותיו מועטים המה ורק תרתי סרי שנה וכל שאר השנים הולכים בעניני עוה"ז אשר לא יחטאו בהנה וא"כ כיון דרוב שנותיהם בהבל כלו ואעפ"י שלא חטאו אבל מ"מ מה צורך בהם, וגם אם לא נברא האדם הא ג"כ לא חטאו וע"כ אמרו נמנו וגמרו היינו שמנו שנותיהן של האדם אשר יעברו על האדם כל ימי היותו בארץ ולכן נמנו וגמרו דטוב שלא נברא האדם (ועי' במהרש"א מכות שכתב ע"ד אחר דנמנו הל"ת ע"ש. והנה בש"ע או"ח סי' רל"א מבואר שכל כוונתו יהי' לשם שמים וכן בכל מה שיהנה בעוה"ז לא יכוין להנאתו אלא לעבוד את הבוב"ת כדכתיב בכל דרכיך דעהו וכו' ע"ש, ולפ"ז י"ל דגם בפלגא דלילה וגם בעסקי בעוה"ז כיון דכוונתו בהם לש"ש ג"כ מצוה קעביד והם נחשבין בכלל עשייתו כאלו עשה מצוה ואם אתה עושה כן י"ל דשוב טוב שנברא ואע"ג דרוב שנותיו של אדם הם בעניני עוה"ז אבל כיון דיש גם בעניני עוה"ז כוונה לש"ש נחשב כאלו גם בזה עשה בהם מצוה, וז"ש חז"ל ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ר"ל במעשיו של עניני האדם אשר עושה צורך בהם לעניני עוה"ז יפשפש בהם שימלא כוונה לשם שמים כיון שנברא ויהא טוב לו שנברא לכן יפשפש בהם כוונה לה' ועי"ז טוב שנברא משלא נברא. ויתבאר הכתוב תמימות תהיינה היינו השבע שבועות תהיינה תמימות דידוע מ"ש באלשיך ובזוה"ק דהשבע שבועות מרומז על השבעים שנה שנות האדם ואמר הכתיב דלא יהא צריך למעט החשבון של השנים בשביל שלא חטאו אלא תמימות תהיינה שיהא נחשב לכל השנים, היינו אשר בכל השנים יהא עושה מצות ובשביל הכוונה שעושה הכל לש"ש ואמר במדרש אימת הם תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום היינו שלא די במה שלא חטאו בשביל שעסקו בעניני עוה"ז אלא דגם בעניני העוה"ז אם כוונתו לש"ש הרי כאלו עשה בהם מצות ולזה הם תמימות. ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' ובמד"ר וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ביום הכפורים הקב"ה מוחל עונותיהם ומיו"כ עד החג כל ישראל עוסקין במצות זה עוסק בסוכתו וזה בלולבו וביו"ט הראשון של חג כל ישראל עומדין לפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן לשמו של הקב"ה ואומר להם מה דאזל אזל מן הכא חושבנא לפיכך