עצי חיים על התורה שח

הי' תקנה אלא לדרוך אותם פחות פחות מכביצה וכיון דזית הוא חצי ביצה א"כ אם הי' שני זתים ביחד הוי כביצה והי' צריך לכתוש כל זית אחד כדי שלא יהא בו שיעור לטמא טפה ראשונה והיינו דכתיב שמן זית לשון יחיד שלא יכתוש שני זתים ביחד עכ"ד. ולפענ"ד יש לפלפל בזה דהא עכ"פ יש חשש שמא נטמאו הזיתים בהיסט על ידי טומאת זיבה וכמ"ש רש"י שם וז"ל וטמא מת דוקא נקט שאינו מטמא בהיסט וכו' אבל זב שמטמא בהיסט אפי דורך גרגיר יחידי תנן התם דמטמא עכ"ל וא"כ לא מהני לדרוך פחות מכביצה דהא נטמא השמן קודם בעודן מופקדין בהזתים ואעפ"י שלא נגע הזב בהשמן עצמן ג"כ נטמא השמן בהיסט משום טומאת זיבה וגם מ"ש בפנ"י שם די"ל דטומאה הותרה בצבור ועי' באגרא דכלה פ"ז הא י"ל דלא מהני לטומאת זיבה למ"ש בפרי חדש או"ח סי' עת"ר בנס דחנוכה דלא חששו על השמנים שנטמאו בטומאת מת דטומאה הותרה בצבור אך משום טומאת זיבה דלא הותרה רק טומאת מת ולא טומאת זיבה עכ"ד ועי' ביומא דף ו'. ולכאורה הי' נ"ל דשמן שבתוך הזתים אין נטמא מחמת זיבה וה"ז דומה לפנים קטנים דטהורים בזב ופרש"י בשבת דף פ"ד לפי שפיה צר אינו מטמא בהיסט דאפקי' רחמנא בלשון נגיעה ואת שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל היסט, והתוס' שם הקשו על רש"י דא"כ כלי חרס המוקף צמיד פתיל לא יטמא בהיסט ותי' ר"ת דצמיד פתיל חשוב בא לכלל מגע לפי שעומד ליפתח ע"ש, וא"כ לפ"ז י"ל דזתים אינם עומדים להוציא מהם שמנים ואפי' הזתים שהם למאור במקדש כמו דאיתא בב"ק דף צ"ח הצורם אוזן פרתו של חבירו דפטור משום דכלהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימו ע"ש וה"נ י"ל דהשמן כל זמן שהוא בהזית אפילו למ"ד מיפקד פקיד לא מיטמאו בהיסט כיון דכשהוא בהזית לאו בר מגע הוא ואינם עומדים ליסחט הלכך לא מיטמאו בהיסט, אמנם י"ל עפ"מ דאמרי' בברכות דף ל"ו שמן זית מברכין עליו בפה"ע דלית לי' עלויא אחרינא ופרש"י השמן מיד בא לכלל דרך אכילתו ועיקר הפרי לכך נטעוהו הלכך פרי הוא עכ"ל, ומבואר מזה דעיקר הפרי דזתים לכך הם עומדים רק לכתישה דמשו"ה מברכין על שמן זתים בפה"ע וא"כ הם עומדים ליפתח והוי כאתי לכלל מגע ומיטמא בהיסט. אבל י"ל דמשום היסט דזיבה הי' אפשר ליזהר ליקח רק מאותן זיתים שידעו דלא נטמאו בזיבה מישראל דעדיין לא גזרו על העכו"ם שיטמאו בזיבה, ועי' בשבת דף כ"א בתוס' ד"ה שהי' דגם בימי חשמונאים עוד לא גזרו על העכו"ם שיהא כזבים ע"ש רק משום טומאת מת כיון שכולם היו טמאי מתים ואי אפשר ליזהר, ולכן שפיר קאמר הפנ"י דעכ"פ משום טומאת מת הי' צריכין לכתוש רק זית כל אחד לבדו שלא יטמא מטומאת מת, והיינו שאמר הכ' ויקחו אליך היינו מאותן הנודעים ומיוחדים שהם אליך ולא נטמאו בזיבה וגם משום טומאת מת יקחו זית אחד אחד לכתוש לבדו. מחוץ לפרוכת אשר על העדות ובשבת דף כ"ב ע"ב עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל, ויל"ד עדות זו למה דהא עדות לא שייך אלא בדבר המוכחש מאחר כמאמרם ז"ל לא איברי סהדי אלא לשקרי שצריך להביא ראי' שהוא כדבריו ומי מכחיש אותנו בזה, גם דהול"ל עדות הוא לישראל מהו לבאי עולם. ונראה דהנה בגמ' ע"ז דף ג' לעתיד לבא יאמרו אוה"ע ישראל שקבלו התורה היכן קיימו' ויאמר להם הקב"ה אני מעיד בהם ויאמרו אוה"ע כלום אב מעיד על בנו ע"ש, והקשה בבכור שור כביכול מתחלה מאי קסבר וכי אפשר שיאמר הקב"ה דבר שיכולין להשיב עליו כלום אב מעיד על בנו ע"ש, ונראה לענ"ד די"ל דאין בטענת אוה"ע כלום עפ"ד הגמ' שבת דף נ"ו כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו אפשר חטא בא על ידו ושכינה עמו ע"ש הרי מזה דמי שהקב"ה עמו אין חטא בא לידו והיינו דאמרי' שיאמר הקב"ה אני מעיד בהם, וי"ל דאין זה ממש בתורת עדות שיוכלו אוה"ע להשיב דאין אב מעיד על בנו אלא דהכוונה כיון דהקב"ה עמנו ולא זז מאתנו כביכול כעדות אשר צריך לראות עין בעין יראה ומזה נדע בבירור שקיימנו את התורה דהא