עצי חיים על התורה רצט

אשירה לה' הי גאה גאה וגו' זה אלי ואנוהו וגו' פרש"י כי גאה גאה על כל השירות וכל מה שאקלס בו עוד יש תוספות, זה א' פרש"י בכבודו נגלה עליהן והי' מראין אותו באצבע, וקשה להבין מהא דאמרינן בברכות דף ל"ג האי דנחית קמי' דר' חנינא אמר הא' הגדול וכו' העזוז והאדיר וכו' כי סיים אמר לי' סיימתינהו לכולא שבחי' דמרך משל למלך בו"ד שהי' לו אלף אלפים דינרי זהב והי' מקלסין אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו ע"ש וא"כ קשה לפרש"י דכל מה שאקלס עוד יש בו תוספות א"כ מה זה נתינת טעם דאשירה לה' הא אדרבה משו"ז אין לומר שבחים יותר דהוי כאלו המשל שמקלסין אותו בשל כסף גם מה שאמר הכא זה אלי צ"ב דאין זה מן השורה והקילוסין. ונראה עפמ"ש אאזללה"ה ביש"מ פ' אמור דהקש' איך אנו משבחין ומפארין ומהללין בהרבה שבחות וקילוסין וכי מסיימהו וכו' ותי' עפ"י המד' פ' לך ואף שבחו של הקב"ה אומרים מקצתו בפניו וא"כ שיטת המדרש דלא כדעת ר' חנינא דאמר להאי דנחית סיימתינהו וכו' עכ"ד, ומבואר דמותר להלל ולקלס בהרבה שבחים משום דאומרים רק מקצת שבחו בפניו, ולפ"ז אם לא הי' השראת שכינה לא הי' מותר להלל ולקלס משום דלא הוי בפניו ושייך שוב לומר וכי סיימתינהו. ובזה יש לפרש הכתוב בתהלים מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל וגו' הללוי' עפי"מ דאמרינן בסנהדרין דף צ"ג וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום ומבואר דלכוין בהלכה צריך להיות השכינה שרוי' עמו וכיון דהשכינה עמו מותר גם להלל ולשבח להקב"ה וליכא משום סיימתינהו משום דאומרים רק מקצת שבחו בפניו, וזש"ה מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל ר"ל דהמשפטים הגיד הקב"ה לישראל ונוכל לכוין כהלכה משום שהשכינה שוכן אתנו ולכן הללוי' ר"ל דמטעם זה ג"כ מותר להלל לה' וכמו שהודיע לנו לכוין כהלכה משום שהשכינה אתנו כן הללוי' ר"ל מותר להלל לד'. ויתבאר הכתוב אשירה לה' כי גאה גאה וכפרש"י על כל השירות והקילוסין עוד יש בו תוספות והלא קשה א"כ האיך נשיר לה' לשבחו ולספר הודו הא שייך לומר וכי סיימתינהו ועל כן אמרו כולם זה אלי בכבודו נגלה עליהם והי' מראין אותו באצבע הרי שהי' עליהם השראת השכינה ולכן מותר לשיר בשבחים וקילוסים, דכיון דהוי בפניו אומרים רק מקצת שבחו. ויאמר כי יד על כס יה, ובמדרש ילק"ש ר' אלעזר אומר נשבע המקום בכסא כבוד שלו אם מניח אני נין ונכד לעמלק מפריס תחת כל השמים שלא יהי' אומרים גמל זה של עמלק, רחל זה של עמלק, ויש להבין דפתח בנין ונכד וסיים בגמל ורחל דמה ענין זה לזה. ונראה עפ"ד הגמ' ב"ק (דף קי"ט ע"א) ממון של מסור רב הונא ורב יהודא חד אמר מותר לאבדו ביד לא יהא ממונו חמור מגופו וחד אמר אסור לאבדו ביד דילמא הוי לי' זרעא מעליא וכתיב יכון רשע וצדיק ילבש ע"ש ועי' במל"מ פ"ה מה' מלוה ולוה שהאריך בפרט זה דדילמא נפק זרעא מעליא ע"ש, ולפ"ז י"ל דה"נ בעמלק אע"ג שנצטוינו למחות את זכר עמלק מ"מ בהמתו וקנינו הי' אסור לאבד דילמא נפק מיני' זרעא מעליא אבל כיון שנשבע הקב"ה דגם נינו ונכדו אינו מניח בעולם א"כ ל"ל דנפק מיני' זרעא מעליא דהא גם זרעו יש למחות ע"כ גם בהמתם וכל אשר להם מותר לאבד, וזה שאמר המדרש כיון שאינו מניח הקב"ה לעמלק גם נינו ונכדו א"כ לא נפיק מיני' זרעא מעליא ולכן יש למחות מתחת השמים גם את הגמל וגם הרחל של עמלק וכדי שלא יאמרו גמל זה של עמלק ר"ל דאם יהא נשאר ממונו של עמלק א"כ מזה יש לטעות דגם נינו ונכדו אין למחות דמשו"ה נשאר ממונו דילמא נפק מיני' זרעא מעליא לכן כדי שלא יאמרו גמל זה של עמלק שלא נמחה נצטוינו למחות מעמלק גם את הגמל ואת הרחל. י ת ר ו ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ד' לישראל אשר הציל מיד מצרים ויל"ד הלשון כל דהול"ל על הטובה, גם כפל הלשון ל"ל דהא זהו