עצי חיים על התורה רצו

דהפירוש בגמ' הוא באופן אחר ע"ש והנה שיטת רש"י יש לישב דהכא ל"ל סתמא לשם בעלים עומדת דדוקא התם בזבחים אמרי' סתמא לשמן כיון דבעת הפרשתם הי' לשם עולה ע"כ בשעת הבאתן א"צ עוד לשמן כיון דלשמן מכבר הם עומדים וסתמא בכה"ג ג"כ הוא כלשמה וכדברי השעה"ת הנ"ל אבל הכא שנתנו קינהן בעירוב א"כ לא שייך לומר דסתמא הוא לשמן מקודם כיון דלשמן הוא על מי שהוא הבעלים נשחט או זו או זו וא"כ לא שייך לומר דבעת הפרשתן מאז הוא לשמן כיון דלא נודע כלל אם הבעלים הפרישו את זה לקרבנו דנימא שכבר היא לשמה ובשלמא התם דידעינן שהבעלים הפרישו אותו לשם עולה רק עתה כשהקריב לא אמר שהוא לשם עולה בזה ס"ל דא"צ לומר שנית דהא כבר אמר שהוא עולה אבל הכא אנו מסופקין אם הבעלים מעולם הפרישו את זה או לא דהא נתערבו הקינן זה בזה ורק דאמרינן ברירה ואיגלאי מילתא למפרע ושפיר קאמר רש"י דמוכח מזה דר"י אית לי' ברירה, והנה התוס' שהקשו על רש"י מוכח דס"ל דאפי' אם אין שמם עליהם מקודם נמי אמרי' דסתמה לשמה ומבואר דרש"י ותוס' פליגי בזה הסברא של השעה"ת והנוב"י וא"כ יש לילך לחומרא בדאו' ומכש"כ לכתחלה. ויש ראי' להשעה"ת מגמ' ב"מ דף כ"ב דפריך שם לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מהא דתרם שלא ברשות ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות תרומתו תרומה אמאי הא בעידנא דתרם לא הוי ידע ומשני רבא אליבא דאביי דשוי' שליח ע"ש, וקש' מאי מהני דשוי' שליח לתרום סתמא מ"מ הא לתרום מן היפות לא שוי' שליח ואכתי דמי לישל"מ כיון דבעידנא דתרם לא ידע שיתרום מן היפות אלא ודאי י"ל דאם שוי' שליח סתמא לתרום אמרינן דהשליח כי תרם מהיפות הוא על מינוי השליחות דמקודם וכיון דעשאו שליח לתרום סתמא א"כ גילה בדעתו שרוצה לתרום לכן כי תרם השליח א"צ לשאלו עוד מהיכן יתרום והוי כאלו נעשה מדעתו כיון שעשה מעשה לשם תרומה והשליח שעושה שליחותו הוא על מינוי השליחות סתמא דמקודם וכמו התם בזבחים דאמרינן סתמא לשמה כיון דכבר הפריש ועשה מעשה לשם עולה לכן גם הזביחה הוא נגרר על סמך מעשיו דמקודם, אבל כי לא שוי' שליח כלל לתרום לא אמרינן היכא דבעה"ב לא גילה דעתי' אם ניחא לי' ביפות לא אמרינן בסתמא דניחא לי' למפרע כיון דמקודם לא הוי כלל שם הבעלים על מינוי השליחות ולא על התרומה והוי כמו מצות דצריכה כוונה משום שאין שמם עליהם כלל מקודם וזהו כדברי השעה"ת. וי"ל עוד דהנה בחו"מ סי' ר"ז ס"ד כתב המחבר דמוכר סתם והי' בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר ולא נעשה אינו חוזר שהרי לא פירש ודברים שבלב אינם דברים וכתב הרמ"א וי"א דבמתנה דברים שבלב הוויין דברים ע"ש ולפ"ז י"ל דה"נ בקדשים שכבר הפרישם א"כ הוא מחויב להקריב לשמה ולכן אע"ג שלא כיון לשמה בעת הקרבתם מ"מ דמיא למכירה דדברים שבלב לאו דברים אבל במצות שאין שמם עליהם מקודם ואפשר יוכל לפטור שלא לעשותם עתה הוי כמו מתנה דהכל תלוי אחר כוונת הלב ואם לא אמר בפירוש לשמה לא מהני ואפי' במצוה שא"א לפטור ממנה מ"מ אינו מחויב לעשות אותו בזה הציצית או באתרוג זה וכמ"ש התוס' כה"ג בזבחים שם דהא דסתם אשה לאו לגירושין עומדת ואפי' זינתה תחת בעלה מ"מ לא להתגרש בגט זה עומדת ע"ש ולכן הוא כמתנה דצריך לכוון לבו לכך, ואע"ג דבמתנה הי' בלבו שאם לא יעשה כך אין רוצה ליתן המתנה אבל במצוה הא לא הי' בלבו להיפך שלא יצא ידי המצוה אלא שלא כיון לבו לצאת מ"מ אם אמרינן דמצות צריכות כוונה ועי' ש"ע או"ח סי' ס' דכן הלכה א"כ בלא מכוון הוי כאלו נתכוון שלא לצאת דמה לי אם לא מכוון כלל או מכוון שלא לצאת וזהו החילוק אם מכוון שלא לצאת הוא רק למ"ד מצות אצ"כ ומ"מ כשמכוון שלא לצאת לא יצא כמבואר בר"ן ר"ה ובתוס' ברכות דף י"ב ע"ש. ומ"ש בנוב"י שם וז"ל בנוסח לשם יחוד אשר חדשים מקרוב נתפשט וכו' ועל הדורות שלפני זמנינו שלא ידעו מנוסח זה ולא אמרוהו וכו' עכ"ל תמה אני מאוד הלא כבר מזמנים שלפנים כבר הביא בשל"ה ביש נוחלין באזהרת התפלה וז"ל שיאמר בפיו ובלבו שוין אני מניח תפילין לקיים מצות