עצי חיים על התורה רסא

ד ר ו ש י ם ע צ י ב ר אש י ת ח י י ם בראשית ברא אלקים וגו' פרש"י בשביל התורה שנקרא ראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ויש להבין הא העולם כולו לכבודו ית"ש נברא ולמענו כולם נוצרו, ובמדרש ילמדנו רבינו הבונה בית חדש כיצד צריך לברך כך שנו רבותינו הבונה בית חדש מברך שהחיינו כדי שיעשה נחת רוח ליוצרו, להבין הסמיכות של המדרש לכאן גם מהו הספק דיש שאלה כיצד. נראה דהנה במס' שבת דף כ"ד בהא דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט משום דכתיב לכם ולא לגבוה וכתבו התוס' ואעפ"י שיש בהו אכילת הדיוט לבעלים ולכהנים משום דעיקרן לצורך גבוה ובטל חלק ההדיוט לגבי חלק גבוה עיי"ש, ומבואר דאם יש הנאת הדיוט וגם יש חלק מזה לגבוה אינו נקרא כלל על שם חלק ההדיוט כי אם על חלק שהוא לשמים ולכאורה י"ל דמשם אין ראי' רק לחומרא דאסור להקריב נדונ"ד ביו"ט משום דמנ"ל דאזלינן בתר אכילת הדיוט דהוי לכם דילמא אזלינן בתר חלק שהוא לגבוה אבל לקולא לא שמעינן מיני'. אבל מ"מ יש להביא ראי' דגם לקולא אזלינן בתר חלק גבוה מהא דאמרינן בגמ' מנחות דף ס"ד שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבה אמר פטור זיל בתר מעשיו ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו ופסק הרמב"ם פ"ב מה' שבת דפטור ע"ש וא"כ מבואר ברור דאע"ג דמחשבתו הי' על הדגים מ"מ כיין דעכ"פ העלה תינוק ועשה מצוה בזה הלכך לא אזלינן כלל בתר מעשה ההדיוט וזהו לקולא דהא לאו משום ספיקא פטר רבה אלא משום דאזלינן בתר מעשיו ע"ש. גם מגמ' ב"מ דף ל' מבואר כן בהא דאמרינן שם באבידה שוטחה לצורכה אבל לא לכבודו ואיבעיא להו לצורכו ולצורכה מאי ולא איפשטא האי בעיא וכתב הרא"ש שם ואע"ג דבס"ת כשהוא גוללו קורא בו וכן כלי כסף וכלי נחשת משתמש בהן לצורכן הכא איכא למיחש אחר שיספיק לה השיטוח שיטחנו לצורכו ובקל תתקלקל ע"ש ומבואר דאי לאו הכי שיש לחוש שיתקלקל הי' מותר לשטוח לצורכה ולצורכו כמו בכלי כסף דמותר להשתמש בהן לצרכן והיינו כיון דלצורכו מצוה קעביד דהוי בזה כמשיב אבידה משו"ה לא איכפת לן מה שמגיע לו ג"כ הנאה ובטל צורך הדיוט לגבי המצוה ועי' בנתיבות המשפט חו"מ סי' צ"ז שכתב דבעיסקא שהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון דבעד פקדון ודאי דמותר לתפוס רק בעד הפלגא מלוה אסור לתפוס אמנם כשתופס חפץ אחד ששוה בעד הכל אין בו איסור דעיקר התפיסה היא משום פלגא פקדון אף שאפשר לו לתפוס חפץ קטן בעד הפלגא פקדון ותופס במכוון חפץ גדול כדי שיהא בידו כנגד הפלגא מלוה וראי' לזה מגמ' ב"מ דף ל' בהא דשוטחה לצורכו ולצורכה וכו' ע"ש, ולפענ"ד משם אין ראי' דהתם בב"מ הא קעביד מצוה במה דשטחה לצורכה ולכן בטל חלק ההדיוט לגבי המצוה אבל כי תופס בעד הפלגא פקדון אע"ג דמותר לתפוס מ"מ אין כאן מצוה לתפוס והוא רק דבר הרשות וא"כ מנ"ל דג"כ בכה"ג אזלינן בתר צד ההיתר דילמא אזלינן בתר צד שאסור, וחילוק זה מבואר היטב בר"ן בע'