עצי חיים על התורה קנז

תחלה מתעורר מלמטה ואח"כ בא עליו התעוררת העליון לסייע לו וע''ז שבח דוד א"ע שהי' במעלה כ"כ שהתעוררת שלו מלמטה אין כריך לסיוע התעוררת שלמעלה וע"כ אמר אני מעורר השחר ומעלה הזאת אינה אלא לדוד וכיוצא בו עכ"ד. ובזה י"ל דישראל הקדימו נעשה לנשמע ר"ל שיקבלו עליהם אשר התעוררת שלהם יבא אליהם מעצמם תחלה מלמטה ואח"כ יבא אליהם התעוררת העליון לסייע להם והיינו שאמרו נעשה מעצמינו מקודם ואח"כ ונשמע התעוררת העליון (כי על התעררותא דלעילא שייך לשון שמיעה כי הוא כמו שמיעה דהוא רק אור רוחני כמובן) ועיין מ"ש בפ' ו ויקרא. וזש"ה קדשים תהיו כי קדוש אני ד' היינו כיון שבפרשה זו רוב גופי תורה תלויין בה וע"כ הזהיר הכ' כאן לזכור את יום אשר עמדנו לפני ד' בחורב בעת קבלת התורה וקדמנו נעשה לנשמע ולכן אמר הכ' קדשים תהיו מעצמינו תחלה ואח"כ יבא אלינו התעררותא דלעילא, וז"ש אח"כ תדעו כי קדוש אני ד' אח"כ יהי' קדושתינו מלמעלה לקדש אותנו, וז"ש המדרש הה"ד ישלח עזרך מקודש היינו באופן זה אם אנו מקדשים עצמינו תחלה אח"כ ישלח ד' עזרתינו מלמעלה לקדש אותנו קדשים תהיו כי קדוש אני ד' ובמדרש ילקוט זש"ה ואתם הדבקים בד' וכו' נקרא קדוש וקרא לישראל קדושים, יתבאר עפימ"ש א"ז ז"ל ביש"מ פ' אחרי עה"פ את משפטי תעשו וגו' אני ה"א דהנה אמרו רז"ל כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה ויש להבין הלא אמרינן בכל המצות אשר קדשנו במצותיו רק הענין דאית קדושה בהשתלשלות רחוקה ואין נרגש ואית קדושה נרגשת והנה מי שבא דבר עבירה לידו ומתגבר על יצרו ועומד בנסיון ובפרט אם מוסר נפשו על הדבר רוח קדושה לבשתו וכמו שמצינו במס' שבת דף נ"ו בנתן דציצותא והנה בע"ז וג"ע וש"ד צריך למסור נפשו עליהם והיינו אתה מוצא דייקא שהוא קדושה נרגשת, וז"ש את משפטי תעשו בלי שום תנאי אפי' למות על ידם דהיינו גדר ערוה האמור בפרשה אז אני ד' א' שמייחד שמו ית' עליו עכ"ד, וזש"ה קדשים תהיו ופרש"י הוי פרושים מן העריות שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה ר"ל כנ"ל שהקדושה תהא נרגשת לכן אני ד' א' שמייחד שמו ית' עלינו ואנו מרגישים הקדושה, וזש"ה ואתם הדבקים בד' ר"ל שאנו דבקים בו ית"ש כי על ידי הנסיון אנו דבקים בו והקדושה נרגשת בנו קדשים תהיו כי קדוש אני ד' א' והקשו הידמה יציר ליוצרו ובמדרש הה"ד ישלח עזרך מקודש, והנראה טעימ"ש אא"ז זצ"ל בס' ייטב לב פ' פנחס בשם מוזלל"ה והעולה מדבריו דאף האדם שהוא בעל תכלית עכ"ז אם עובד את ד' ורצונו לעבוד את בוראו במס"נ למסור עצמו ואת זרעו אחריו ע"ע אלא שהגוף שהוא בע"ת והגשם יעצרוהו מזה מלהביא הדבר מכח אל הפועל כי איננו חי לעד לכן ד' החוקר לב מעלה עליו כאלו עשהו ממש ויחשב לו כאלו עובד את השם עד אין סוף ותכלית עייש"ה, וזש"ה קדשים תהיו כ"כ עד אין סוף ותכלית לפי ערך הנעבד כי קדוש אני ד' וקדושתו גבוה מעל גבוה עד אין סוף כן ה"נ יש לעבוד את בוראו בקדושה יתירה להדביק במדותיו שיהא נחשב עבודתו באין סוף ותכלית והיינו דאמרי' בגמ' ג"כ קדש בעצמך במותר לך היינו בקדושה בלתי תכלית אף מה שלא אסרה תורה ורק הוסיף מדעתו כי רצונו לעבוד את ד' בלי סוף ותכלית, והנה ביש"מ סו"פ חיי הביא לפ' אמרם ז"ל אלמלי הקב"ה עוזרו לא יכול לו ר"ל כשהוא בגדר שלא הי' יכול לו אם לא עוזרו השי"ת היינו דכתיב ד' לא יעזבנו בידו כי בענין שיכול לעמוד נגד היצה"ר בכחו לא עביד הקב"ה ניסא למגנא רק כשעושה אדם כל מה שבכחו וכבר כלתה כחו אז השי"ת עזרו והבן עכ"ד ז"ל עיי"ש, ויתבאר דברי המדרש קדשים תהיו כי קדוש אני ד' והיינו בבחי' זו לפי ערך הנעבד שיעבוד את השי"ת בלי סוף ותכלית לפי כחו אלא מה שהגוף יעצרהו מה לו לעשות עוד ובזה יבא אל הקודש לחשוב לו כמדתו העולה במחשבתו עד אין סוף ותכלית ובזה האופן כן גם ד' יעזרהו כי כשאדם עושה כל מה שביכלתו אז השי"ת עזרו וע"כ סמך לכאן הפ' ישלח עזרו מקודש היינו שהקב"ה עוזרו אם יעשה כפי יכולתו.