עצי חיים על מועדים פה

גמר ומקני וע"כ דייק הגמ' דדברים שבלב הוי דברים מהא דכופין אותו דהא בליבי' לא ניחא לי' ולפ"ז י"ל לענין מצ"כ דמוכח רבא מהא דכפאו ואכל מצה דאין לומר דיצא משום דבאונס גמר ומכוין דהא בשדה זו לא אמרי' כן וע"כ משום דא"צ כיונה וכ"ז לרבא לשיטתי' אבל לדידן דקי"ל הלכתא דהוי זביני' ואפי' בשדה זו א"כ י"ל דכפאו ואכל מצה יצא משום דבאונס גמר ומכוין וכמו דאמרי' לענין דברים שבלב לפי הס"ד דהוי דברים עכ"ז כתב הרשב"א דבאונס אמרי' דגמר ומכוין ומבטל דברים שבלב ה"נ אפי' אי אמרי' מצות צ"כ עכ"ז דבאונס גמר ומכוין ומיושב ג"כ דברי הרמב"ם דפסק כפאו ואכל מצה יצא אע"ג דס"ל מצ"כ משום דבאונס גמר ומכוין

סוגי' דחצי שיעור

כו) מס' יומא דף ע"ג בגמ' מידה ר"ל שאסור מדרבנן אי הכי לא נחייב עלי' קרבן שבועה והקשה בכפ"ת דמהכא משמע דאפי' במידי דרבנן הוי ס"ד דלא מחייב עלי' קרבן שבועה משום דמושבע ועומד מהר סיני וממילא דכ"ש לר"י דח"ש אסור מה"ת דלא מחייב ק"ש ובשבועות דף כ"ג אהא דתריץ ר"י דמאי דתני שבועה שלא אוכל יאכל נבילות חייב דמיירו בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים ור"י אמאי לא אמר תירוצא דר"ל היינו במפרש ח"ש משום דמוקי מתניתן כדברי הכל ומבואר מזה דר"י הוי מצי לאוקמי כר"ל והוא סותר לסוגי' דידן [ב] קושי' התוס' שם בשבועות שהקשה כנ"ל אמאי לא אמר בגמ' לימא דהיינו טעמא דלא אמר כר"ל משום דר"י סבר ח"ש אסור מן התורה ובכל שהוא נמי מושבע ועומד הוא [ג] כתב מהרש"ל שם דר"ש דמחייב בכל האיסורים בכל שהוא ה"ה דמחייב שלא כדרך הנאתן והקשה במהרש"א הא ר"י מחמיר טפי בכל שהוא מבשלא כדרך הנאתן דח"ש אסיר מן התורה ושלא כדרך הנאתן אינו אסור אלא מדרבנן והמפורשים תירצו לפימ"ש הריטב"א הטעם לר"ש כ"ש למכות משום דכיון דאכלי' אחשבי' ומשו"ז יש לומר דגם בשלא כדרך הנאתן שייך אחשבי' אבל לר"י הא הטעם דח"ש אסור משום דחזי לאיצטרופי לשיעור שלם אבל בשלכדה"נ לא שייך זה עיי"ש אבל אכתי קשה לפי סברת החכ"צ סי' פ"ו דח"ש אסור מה"ת הוא ג"כ מטעם אחשבי' והיכא דלא שייך בהו אחשבי' כגון שאינו עושה מעשה להחשיבו אינו אסור ח"ש עיי"ש קשה שוב הא ר"י ג"כ ס"ל הטעם דאחשבי' ואמאי ס"ל בשלכדה"נ מותר מה"ת וח"ש אסור מה"ת

והנראה בזה דהנה לכאורה קשה להבין דברי החכ"צ מ"ש דח"ש הוא מטעם אחשבי' דמנ"ל להמציא סברה חדשה מה שלא מצינו בגמ' כן ואדרבה בגמרא נאמר טעם אחר משום דחזי לאיצטרופי והנה הסברה דחזי לאיצטרופי ג"כ אינו מובנת לכאורה אם הוא מטעם גדר וסייג איך הוא מדאורייתא ועוד מה איסור יש בח"ש משום דחזי לאיצטרופי הא עכ"פ עוד לא אכל ועיין בכל זה בתשו' ארי' דבי עילאי ונלענ"ד עפימ"ש הר"ן בפ"ק דקידושין בהא דתניא עגל זה לפדיון בני לא אמר כלום עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי ואוקימנא לה בגמ' כגון שלא שוו חמש סלעים ובסיפא משו"ה בנו פדוי משום דקבלי' כהן עילוי כי הא דרב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן ואמר לדידי שוה לי חמש סלעים ואמרי' עלה אמר רב אשי דוקא רב כהנא דגברא רבה הוא ומיבעי' לי' סודרא אבל כ"ע לא כי הא דמר בר רב אשי זבין סודרא מאומי' דרבא שוה עשרה בתליסר וכתב ע"ז הר"ן דהוא הדין למי שדרכו להתייקר באיזה חפץ שנותן לו לפעמים דמים הללו ומיהו משמע דבעינן שיהא דרכו להתייקר בכיוצא בזה עד כדי דמים הללו הא לאו הכי לא מצי אמר לדידי שוה לי וכו' עכ"ד עיי"ש ומבואר מזה דהיכא דדרכו להתייקר יוכל לומר לדידי שוה לי אע"ג דלא שוה חמש סלעים והיכא דאין דרכו להתייקר לא יוכל לומר לדידי שוה לי ולפ"ז יש לומר דהכי פירוש הטעם דאחשבי' משום דח"ש אע"ג דלא הוי אכילה מ"מ כיון דאכלי' הוי כמאן דאמר לדידי שוה לי ואחשבי' לאכילה אבל מ"מ