עצי חיים על מועדים פג

דבפסחים אמרי' קול ומראה וריח אין מועלין בו עיי"ש

ונלע"ד די"ל דהנה הא דקול אין בו מעילה הוא משום דאין בו ממש ולא הנאה הוא משו"ה לא שייך בו מעילה ולכן י"ל לפ"מ דאמרי' במס' ביצה דף ל"ד דשבת קובעות למעשר בין בדבר שנגמרה מלאכתו ובין בדבר שלא נגמרה מלאכתו ע"ש והיינו משים דאכילת שבת חיבה ומצוה היא לכן קובעות למעשר ואפי' בדבר שהוא לעצמו אכילת ארעי מ"מ סעודת שבת עושה אותו קבע ולפ"ז י"ל דה"נ אע"ג דקול דעלמא אין בו ממש ולא מיקרי הנאה מ"מ אי מה שעושה המצוה שבא ע"י הקול הוי הנאה מיקרי הנאה שיש בו ממש וכמו דבשבת עושה אכילת ארעי לקבע וא"כ אין הסוגיות סותרות וגם לא קשה קושי' הלח"מ דהתם שפיר אמרי' דקול אין בו משום מעילה דמיירי בקול דעלמא דלא מקיים בה מצוה בזה אמרי' דקיל לאו ממש הוא דלימעול בי' אבל הנאה שמקיים ע"י הקול את המצוה בזה אמרי' דחשיבות המצוה עושה איתו ממש והנאה מעליא הוא ומשו"ה אי תקע בו כדי שיצא חובת דתק"ש הוי גם ע"י שנהנה מהקול בת מעילה ועיין בשו"ת אבני מילואים סי' כ"א

ובזה יש ליישב קושי' הח"ס בלולב הגזול שהבאתי לעיל אמאי אי מל"נ לא יצא לפ"ד הרשב"א דהטעם הוי שלא יהנה מן האיסור הא בלא"ה הוא נהנה מהאיסור לשיטת הכלבו דאיכא הנאה שמתגאה בקול ולהנ"ל מיושב דהא דמועלין בקול רק בהנאה שמקיים ע"י הקול המצוה ולכן חשיבות דהמצוה עושה הקול לדבר שיש בו ממש ושייך בי דין מעילה חבל הנאה בעלמא כגון שמתגאה בקול בלי שום מצוה שיב י"ל דאין מועלין בקול ומיושב דברי הרמב"ם דהא גם לר"י דס"ל בשלמים דלא יצא היינו ג"כ משום דאין מעילה בקול דאל"כ הוי נהנה כדברי הכלבו ואין מתקן האיסור וגם לר"י הוי אמרי' בשלמים דיצא ואך משים דבהנאה בקול דעלמא דלאו מצוה אין בו מעילה רק אי מל"נ שייך בקול מעילה ומשו"ה קאמר הרמב"ם ב' טעמים שאין מועלין בו משום הנאת קול וכדברי הכלבו משום דבקול אין בו מעילה וגם הנאה שמקיים המצוה אין בו מעילה משום דלא הוי הנאה דמלל"נ

סוגי' דמצות צריכות כונה

מסכת ר"ה דף כ"ח שלחו לי' לאבי' דשמואל כפאו ואכל מצה יצא וכו' אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא וכו' אלמא קסבר רבא מצות אין צריכות כוונה וכו' וברמב"ם פ"ו מהחו"מ פסק דאם כפאו לאכול יצא ונראה מדבריו דס"ל מצות אצ"כ ובהלכות שופר כתב נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע, משמיע ולא נתכוין שומע לא יצא אפי בלא מנבח נבוחי והקשה שם הה"מ והר"ן דדבריו סותרים זא"ז דמשמע מזה דס"ל מצות צ"כ עוד הקשו המפורשים בדברי הגמ' אלמא קסבר רבא מצות אצ"כ אמאי לא קאמר קסבר אבוה' דשמואל מצות אצ"כ דהא רבא דייק התוקע לשיר יצא רק מאבו' דשמואל

ונלע"ד דהנה ראיתי מקשים היכא דייק הגמ' מצות אצ"כ דילמא לעולם מצות צ"כ והכא מהני משום דאגב אונסי גמר ומכוין כמו דקי"ל בב"ב דף מ"ח תלוי' וזבין זבוני' זביני' ונראה לתרץ עפ"ד התוס' בב"ב שם בהא דדייק בגמ' דתלוי' וזבין זבוני' זבוני' מהא דתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו בעל כרחו והקשו אי מהכא גמר אפי' תלוי' ויהיב נמי מתנה הוי וההוא דסיקרוקין מוכח דאינה מתנה ותי' ר"י דהוי כמו מכר דהא יש לו כפרה תחת הקרבן וקונה הכפרה עיי"ש והנה בב"י סי' תע"א מביא בשם רבינו ירוחם דכפאו ואכל מצה מיירו שהי' סבר שהוא חמץ ונמצא שאכל מצה ונראה לו כן מלשון הגמ' כפאו ואכל מצה ולא אמר כפאו לאכול מצה עיי"ש ולפי"ז י"ל דדייק שפיר מצות אצ"כ מהא דכפאו ואכל מצה יצא דאין לומר לעולם מצות צ"כ ורק משום אונסו גמר ומכוין לשם מצוה דהא הוי כמו תלו' ויהיב דאינה מתנה כיון דהוא סבור דהוא חמץ ואינו חושב כלל שמקיים בזה האכילה המצוה וא"כ בכה"ג דאיני מקבל שום הנאה הא לא אמרי' אגב אונסו