עצי חיים על מועדים שיא

ביום השביעי הקנה בו נפש למען יעמוד ימים רבים וז"ש כי ששת ימים כלומר שיעמוד רק ששת ימים עשה ה' וגו' וביום השביעי שבת וינפש הקנה בו נפש להתקיים עדי עד וז"ש כל המתפלל בע"ש ואומר ויכלו כאלו נעשה שותף להקב"ה במע"ב שמי ששמר שבת כהלכתו הוא סבה לקיום העולם ובזה הוא נעשה שותף עכ"ד האוה"ח ולכן נראה דמשו"ה בשבת ניתנה תורה דהא גם התורה הוא סבה לקיום העולם כמו השבת דהא אמרי' בגמ' תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלין התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובוהו וע"כ בשבת דהוא עיקר סבת קיום העולם דהא רק על ששה ימים עשה ה' את השמים והארץ ובכל יום השבת הקנה בו נפש מחדש להעולם להתקיים עוד וניתנה בו התורה ג"כ דהא מבלי התורה לא יכול להתקיים מחמת תנאי הראשון קודם הבריאה וע"כ שניהם כאחד נתכוונו להיותם ביום אחד וחד בחד מסייע לקיום העולם כי אחד מבלעדי השני תמנע עוד לסבת קיום העולם וע"כ זהו הטעם רק בדברות הראשונות נאמר כי ששת ימים כי זה הטעם שייך להתחלת סבת קיום העולם שהוא ע"י השבת וגם ע"י קבלת התורה אבל אח"כ כשקבלו ישראל כבר התורה והשמים וארץ קיימים לעד על הקבלה אשר מתחלה וא"ה אין עוד שייכות שמירת השבת לקבלת התורה ולכן בדברות האחרונות לא דבר מזה הרמז כי העולם עומד רק על ששה ימים והשבת הוא סבת לקיומה דמה זה לעשרת הדברות אצל זה הטעם ועיי' בחוות יאיר אור תורה שהתנאי הי' על הקבלה לבד ולא על הקיום עיי"ש באריכות

יט) ותאמר רות אל תפגעי בי לעזרך וגו' עמך עמי ואלקיך אלקי באשר תמותי אמות ושם אקבר וגו' ויש לפרש דהנה איתא במדרש אין ישראל ניזונין אלא בזכות האמונה וכבר פירשו המפורשים טעמא ואפשר לומר עפימ"ש בישמח משה פ' פנחס לפרש המדרש אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו עפ"י המדרש וז"ל כי כשבאו עליו להרגו פרחה נשמתו מפחדם ונשאר כמת והניחהו ונפשות נדב ואביהו שהיו עדיין משוטטת שם הי' מרגישין בדבר והחזירו לו נפשו בעודו חם עיי"ש והנה הטעם דאין משלמין שכר בעוה"ז משום דשכירות אינה משתלמות אלא לבסוף וא"כ אצלו הוי הסוף ולכך בדין הוא שיטול שכרו כלומר תיכף ומיד עכ"ד היש"מ ז"ל עיי"ש והנה האו"ח כתב על אומרו ית' אנכי ה' אלקיך הגם שאין הקב"ה מייחד שמו על הנבראים בחייהם הענין לפי שאחז"ל שפרחה נשמתן נמצאת אומר כי כשיסד שמו עליהן הי' זמן יציאת נשמה אז אמר לכל או"א מהם אלקיך עכ"ל עיי"ש ובזה יתבאר המדרש הנ"ל אין ישראל ניזונין אלא בזכות האמונה דהא לכל המצות אינו מגיע שכר בעוה"ז דהא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף רק בזכות האמונה לפי כששמעו ישראל אנכי ה"א פרחה נשמתן וא"כ אצלם הי' בעת ההוא הסוף ע"כ מגיע להם השכר תיכף ויש לפרש בזה וכי אוציא את בנ"י ופירש"י באיזה זכות וקשה וכי ניחא למאריי' לומר הכי שלא הי' להם שום זכות ח"ו להגאל ממצרים ולהנ"ל יש לומר דמשה הקשה לשאול באיזה זכות יוכלו להגאל ממצרים דאף אם יש להם איזה זכות הא מ"מ שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ואמר לו הקב"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא' על ההר הזה והנה קשה אמאי לא אמר הקב"ה שישמרו משמרתו של תורה כולה וגם לעתיד עד עולם ומדוע רק במה ששמענו על הר סיני בחר ה' למצוא זכות לישראל עם קרובו ולהנ"ל יש לומר דהנה לכל הדברים ומצות ומעש"ט שיעשו ישראל לא יגיע שום שכר דהא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אבל שתים זו שמענו מפי הגבורה ופרחה נשמתן של ישראל בעת ההוא והי' אצלם הסוף ומגיע על זה השכר בהאי עלמא וע"כ בזכות זה יצאו כל צבאות ישראל מארץ מצרים וזה שאמרה רות אל חמותה עמך עמי ואלקיך אלקי באשר תמותי אמות דהא ידוע מאי דאיתא בזוהר במדבר דף קכ"ד האי דיהיב גרמי' למיתה ומסר נפשי' וכו' כמאן דאתפטר מהאי עלמא ותקונא דא בעי בכוונא דלבא וכו' עיי"ש ולזה אמרה אלקיך אלקי וייחדה שמו של הקב"ה עלי' בחיי' כאשר קבלה על עצמה ויהבת גרמה