עצי חיים על מועדים רעב

סוגי' דריחא מילתא מא) מסכת פסחים דף ע"ו ע"ב אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור מאי טעמא מפטמי אהדדי ולוי אמר מותר וריחא לאו מילתא מיתיבי אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות מאי לאו תערובות טעמים וקשיא ללוי לא מפני תערובות גופים הנ"מ מדקתני אפי' גדי וטלה אי אמרת מפני תערובות טעמים מה לי גדי וגדי ומה לי גדי וטלה לימא תהוי תיובתא דרב אמר רבי ירמי' כגון שצלאו בשתי קדירות וכו' והקשה בצל"ח לפי דברי התוס' בע"ז דף ס"ו דבחמץ בפסח דאוסר במשהו אז אפי' במצות ובמעשה תנור דליכא פטום אסור משום דמשהו מיהא איכא א"כ קשה הא רב ס"ל כר"י דמין במינו בכל איסורים במשהו ולמה אמר בשר שחוטה שמן ותיפוק לי' דאפי' שניהם כחושים משהו מיהא איכא עוד הקשה במהרי"ל הובא במחצה"ש סי' תמ"ז לדעת הפוסקים דמודה לוי דמשהו מיהא איכא ולהכי בחמץ דאסור במשהו ריחא מילתא א"כ מה מקשה מה לי גדי וגדי וכו' הא י"ל דברייתא אתיא כר"י דמב"מ במשהו וא"כ שפיר קאמר לא מיבעי גדי וגדי דאוסר במשהו אלא אפי' גדי וטלה שהוא מבשא"מ ואינו אסיר כי אם בנתינת טעם אפ"ה אסור דריח יש בו אפי' כדי נתינת טעם ועיי' בצל"ח עוד הקשה במהרי"ל הא גם ללוי תיקשי דמשמע דמתיר לצלות לכתחלה שני פסחים כאחד הא משהו איכא ואין מבטלין איסור לכתחלה

ונלע"ד לתרץ דהנה בפ"ק דקידושין בהא דתניא עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי ומוקים לה בגמ' כגון שלא שוו חמש סלעים משום דקבלי' כהן כי הא דרב כהנא שקול סודרא גבי' פדיון הבן ואמר לדידי שוה לי חמש סלעים וכתב ע"ז הר"ן דהיינו דוקא למי שדרכו להתייקר באיזה חפץ שנותן לפעמים דמים הללו הא לאו הכי לא מצי אמר לדידי שוה לי עכ"ד והנה בב"י יו"ד סי' ש"ה חולק על הר"ן דמהרמב"ם לא משמע כן דאפי' אינו דרכו להתייקר ג"כ מצי הכהן לאמר לדידי שוה לי והטו"ז והש"ך סוברים כדעת הר"ן עיי"ש ולע"ד נראה להביא ראי' קצת לדברי הר"ן ממ"ש בטור או"ח סי' תרי"ב בשם אבי העזרי דאם אכל אוכלין שאינם ראוים לאכילה ביום הכיפורים אפי' איסורא דרבנן ליכא וכתב הב"י שם דהרמב"ם חולק וס"ל דאם אכל אוכלין שאינם ראוים לאכילה פעור מן הכרת אבל מכין אותו מכות מרדות ותי' שם לחד תי' דלא כתב האבי"ה דאפי' איסורא ליכא אלא באוכל פחות מכשיעור דוקא עכ"ד עיי"ש ומבואר מזה דאע"ג דחצי שיעור אסור מן התורה מ"מ הייני דוקא באכל אוכלין ראוים וכדרך אכילתן אבל ח"ש באוכלין שאינם ראוים אפי' איסורא דרבנן ליכא והנה בב"י לא ביאר טעמו ונימוקו אמאי ח"ש שלכד"א אפי' איסורא ליכא ונלע"ד די"ל למה שכתבו האחרונים הטעם דח"ש אסור מה"ת היינו משום דאחשבי' לאכילה ועיי' בח"צ סי' פ"ו ולפ"ז מסתברא שפיר טעמי' דהאבי העזרי עפ"ד הר"ן הנ"ל דלא מהני לומר לדידי שוה רק למי שדרכו להתייקר וא"כ י"ל ג"כ דלא שייך לומר אחשבי' רק בכדרך אכילתן א"כ הוי דרכו להחשיב בכך לאכילה אבל בשלכד"א א"כ אין דרכו להחשיב בכך לאכילה כל עיקר ומכש"כ דח"ש לא שייך בזה אחשבי' וא"כ מזה ראי' לדברי הר"ן הנ"ל

ולפ"ז אפשר לומר ג"כ דלמ"ד מב"מ במשהו מ"מ לא עדיפא מחצי שיעור בעיני' וכמו דח"ש בעיני' דאסיר מה"ת אבל אם הוי שלא כדרך אכילתן דלא שייך לומר אחשבי' בדבר שאין דרכו להחשיב ומשו"ה מותר אפי' מדרבנן הכי נמי יש לומר דמב"מ למ"ד במשהו היינו דוקא אם הוי אוכלין ראוין וכדרך אכילתן אבל אם אינם ראוים לכ"ע מב"מ בנ"ט דאוסר שלא כדרך אכילתן עכ"פ מדרבנן ועי' במ"ל ה' יסודי תורה פ"ה דשלא כדרך אכילתן אסור עכ"פ מדרבנן והנה כתבו התוס' בע"ז דף י"ב דריחא הוי שלא כדרך הנאתן ומ"מ איסורא מיהא איכא עיי"ש ולפ"ז מיושב קושי' הצל"ח דמשו"ה אמר רב בשר שחוטה שמן אבל בשניהם כחושים מודה רב דמותר אע"ג דרב ס"ל מב"מ במשהו ובכחושים ג"כ איכא משהו דהא גם למ"ד מב"מ במשהו מ"מ היינו דוקא אם הוא כדרך הנאתן אבל בשלא כדרך הנאתן כגון