עצי חיים על מועדים רסו

לא אמרי' אי עביד לא מהני וא"כ קשה שוב קושי' התוס' אמאי לא חשוב במשנה חמץ בפסח ומוכח דס"ל למשנה דחמץ יליף מלא יאכל כדרשא דחזקי' ולא מאותו לכן נקט הרמב"ם בחמץ בפסח כסתם משנה דס"ל דבחמץ ילפינן דאסור בהנאה מלא יאכל לא יהא בו היתר אכילה

אמנם במקנה שם הקשה עוד דלפ"ז בכל איסורי הנאה כיון דהקידושין הם באיסור שהרי גוף הקידושין הם הנאה א"כ לא ליהני הקידושין משום דאי עביד לא מהני ותי' דכיון דמה שזכתה האשה בקידושין לית בי' איסורא אין זה ככל מילי דאמר רחמנא לא תעביד ושפיר קנתה האשה והנאה דידי' ממילא אתיא משא"כ בחמץ דגוף הזכי' אית בי' איסורא ע"ש ולע"ד יש להקשות על דבריו דהא ביו"ד סי' ר"ל ובחו"מ סי' ר"ח בסמ"ע דמבואר שם הא דאי עביד לא מהני מיירי שם בנשבע או נדר שלא למכור ועבר ומכר וא"כ התם להקונה ליכא איסורא רק על המוכר שעבר על שבועתו ודמיא להכא להמקדש בערלה שהוא עבר על שנהנה מא"ה וא"כ כמו התם דאמרי' משום שעבר על השבועה אי עביד לא מהני ה"נ י"ל במקדש בערלה אעל"מ, והנה אין לתרץ כנ"ל דכל א"ה הוא איסור עשה ולא אמרי' אעל"מ דהא במשנה חשיב ערלה דזה לא ילפינן מאותו רק מג' פעמים ערלים וכדלעיל דף כ"ב ע"ב והנה אי אמרי' כדברי הרמב"ם דבכל א"ה אין לוקין י"ל דכמו באיסור עשה לא אמרי' אעל"מ ה"נ בכל לאו שאין לוקין עלי' הוי כמו איסור עשה וא"כ מיושב דברי הרמב"ם דהוכיח מהמשנה דאין לוקין על שום א"ה דאל"כ אמאי אמרי' דאינה מקודשת בא"ה משום דהוי א"ה ולא יהיב לה מידי תיפוק לי' דבלא"ה אינה מקודשת משום דאעל"מ ומוכרח דאין לוקין על הנאה והלכך משום דאעל"מ הוי מקודשת ורק משום דאין מקדשין בא"ה משו"ה אינה מקודשת

לג) בגמ' בשלמא אי אשמעונין פירא גופי' והקשה בצל"ח דא"כ מכאן תיובתא על עיקר דינו של ר' יוחנן דאם אין לוקין על שלא כדרך אכילתן למה נקט משקין היוצא מהם הול"ל פירא גופי' שאין לוקין אלא דרך אכילתן בעיני' או אפי' בטעם היוצא מן העיקר אם דרכו וק"ו משקין היוצאין מהן ע"ש עוד הקשה תוס' מאי קאמר דזיעה בעלמא הוא והא טעם כעיקר דאו'

ונראה דהנה כתב הר' יונה דחתיכת איסור שנפל לדבש כיון שדרך הדבש לחזור הדבר הנופל לתוכו לדבש כמו דבש דיינינן לי' ומותר והקשה עליו במ"א סי' רט"ז סק"ב מהא דאמרי' בבכורות דף ו' דחלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב הו"ל לאסרו א"כ ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן ולא בתר השתא ובמקור חיים סי' תס"ז סק"ד תי' עפ"מ דאמרי' בחולין ק"כ בשלמא הקפה את הדם ואכלו דהא אחשבי' אלא המחה את החלב וגמעו אכילה אמר רחמנא והקשה הרשב"א בחי' הא שתי' בכלל אכילה ותי' וז"ל דדוקא בדבר שדרכו לשתותו וכו' שלא אסרה תורה אלא בדרך ברייתן ולפ"ז א"ש דשאני גבי חלב דדרכן בכך מהדם לעשות חלב משא"כ מבשר אין דרכו בכך לעשותו דבש וכיון דנשתנה מברייתו לדבר שאין דרכו ועומד לכך וליתא לאיסורא בעינא מותר עכ"ד המקו"ח ע"ש ולפ"ז י"ל דהכי קאמר אביי דזה החילוק בין היוצא מזתים וענבים דחייב על משקין היוצא מהם משום דאע"ג דנשתנו מברייתן ולא אסרה תורה היכא דנשתנה מ"מ הא אלו דרכו בכך להשתנות לכן הם אסורים אבל מתותים תאנים ורמונים אפי' אם אמרי' שלא כדרך הנאתן כשהוא בעיני' כגון שאכל חלב חי' או הניח על מכתו דאסור התם משו"ה אסור דהא עכ"פ הוא בעיני' ולא נשתנה מכמות שהי' ברייתה אבל היכא שנשתנה מברייתה שאין דרכו בכך להשתנות מותר וא"כ לא קשה קושי' הצל"ח דיש מכאן תיובתא לדינו של ר"י ולמ"ש לא מיירי הכא כלל מהא דשלכדה"נ רק משום שנשחט מברייתן וא"כ אי אשמעונין פירא גופא משום דלא אכיל להו כדרך הנאתן לא הוי ידעינן דהיכא דנשתנו מברייתן אפי' הוא כדה"נ דמותר משו"ה נקט הברייתא במשקין היוצא מזתים וענבים כדי לאשמעונין החילוק בין דרכן להשתנות או אין דרכן להשתנות, ומיושב קושי' התוס' אמאי קאמר זיעה בעלמא והא טעם כעיקר דאו' היינו אם לא נשתנו כגון שנתערב