עצי חיים על מועדים קמח

יום השבת ממלא חפנים ורעות רוח אלו ששת ימי המעשה דא"ר חב"א אין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת שנא' בשובה ונחת תושעון, ויל"ד הלשון ששת ימי המעשה דהול"ל אלו ימי המעשה וגם קשה דלכאורה דבר זה סותר למה שאמרו רז"ל שבת קי"ח אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד הי' נגאלין שנא' אשר ישמרו את שבתותי וגו' והביאותים אל הר קדשי וגו' ומכאן משמע דאפי' משום שבת אחד יהא נגאלין ויבואר לענ"ד עפי"מ שאומרים הטעם שתי שבתות דייקא משום דלא הוי שבת אמיתי מצוה כמאמרם שביתה ביום השביעי רק אם שומר מקודם שבת אחד וא"כ מתחילין אחריו ששת ימי המעשה ואח"כ יום השביעי ושובת בו א"כ הוי כמאמרם אבל שבת הראשון שעבר אין זה לו יום השביעי שאחר ששת ימי המעשה רק אחר כמה מאות או אלפים ימי המעשה ואין זה לו יום השביעי ולא הוי מצוה כמאמרם והבן זה ובזה פירש ביש"מ פ' תשא ושמרו בנ"י את השבת ר"ל שצריכין לשמור שבת אחד לעשות את השבת ר"ל כדי שיעשו את השבת האחר לשבת אמיתי ואז לדורותיכם לברית עולם כי אז יהי' נגאלין ויהי' כולו שבת עכ"ד ז"ל, וזש"ה טוב מלא כף נחת זה יום השבת הבא, ממלא חפנים עמל אלו ששת ימי המעשה דוקא ולא יותר מששת ימי המעשה דא"ר חב"א אין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת ר"ל זהו שבת אמיתי הבא אחר ששת ימי המעשה דכתיב בקרא ע"ז אשר ישמרו את שבתותי דמשמע שתי שבתות ואח"כ והביאותים אל הר קדשי כנ"ל

ג) את הא' ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם כי את כל מעשה הא' יבא במשפט על כל נעלה ופירש"י כי זה כל האדם כי לדבר הזה נברא כל האדם, ונראה לפרש עפימ"ש בספר נזיר השם בהקדמה במה שאמרו חז"ל נמנו וגמרו נוח שלא נברא יותר משנברא ופי' המהרש"א נמנו וגמרו ר"ל שמנו מנין המצות ורבו הלאווין שהם שס"ה שמגיע עליהם עונש על העשין שהם רמ"ח שמקבלים עליהם שכר וקרוב להפסד יותר משכר משו"ה גמרו דנוח שלא נברא ואמנם לפי"מ דמבואר בקידושין דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומחשבה רעה אינו מצטרף א"כ יש בקיום עשה שני פעמים רמ"ח פעם אחד על המעשה ופ"א על המחשבה משא"כ בלית לא נחשב רק המעשה א"כ שוב נפיש ויותר השכר על ההפסד ולכן טוב מה שנברא משלא נברא עכ"ד עיי"ש וזש"ה את הא' ירא היינו הל"ת שצריך לירא מפניהם שעליהם מגיע העונש ואת מצותיו אשר צונו הקב"ה לעשותם היינו המ"ע שמור כי זה כל האדם ופירש"י כי לדבר הזה נברא האדם אם ישמור עצמו מבלי לעבור את פי ה' היינו הל"ת וגם יקיים מצותיו הם המ"ע לדבר הזה טוב שנברא האדם ואמר הכתוב כי את מעשה הא' יביא במשפט על כל נעלם היינו המחשבה אשר טמור ונעלם בלב האדם, וגם את כל מעשה איש שניהם כאחד יבא במשפט וא"כ העשין הם בכפילא שני פעמים האחד במעשה ופעם השני מוסיף עליהם מה שקיימם במחשבה ולכן טוב מה שנברא האדם ולא הוי קרוב להפסד ורחוק משכר כיון שגם על כל נעלם היינו המחשבה אשר הוא נעלם יבא במשפט לפני א'

ד) לך אכול בשמחה לחמך וגו' כי כבר רצה א' את מעשיך ודקדקו הלשון כבר ונראה עפמ"ש בבינה לעתים דרוש י"ז ההפרש שיש בין שמחת התענוגים הגופנים ושמחת הנפשות הוא שהשמחה הגשמיות אינה כי אם בעוד התענוג מושג בזמן האכילה והשתי' וכיוצא אמנם אחרי כן לא תשאר אצלו שום רושם שמחה מהתענגות אדרבא יוסיף לו עצב וכעין חרטה משא"כ בשמחה של מצוה אחרי עבור סיבת השמחה עוד ישוב לשמוח ולשוש על מה שהי' לו מהתענוג והשמחה וזה הפי' וצדיקים ישמחו יעלצו לפני ה' וישישו בשמחה עכ"ד עיי"ש ובזה פירשתי בפ' וארא משה"כ ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו והקשו המפורשים הלשון אחר תעבורו ולהנ"ל י"ל דהנה אברהם צוה מקודם להאורחים יקח נא מעט מים והשענו תחת העץ ודרשו חז"ל יקח נא מעט מים וגו' היינו שימשכו עצמם מע"ז אשר כרוך ברגלים והשענו תחת העץ היינו שיקבלו עליהם עול מלכות שמים וכמו שפירש"י עה"פ ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' על ידי אותו אשל הנקרא שמו