אתוון דאורייתא ט

כלל א

בענין חולין בעזרה :

(תמורה דכ"ג ע"א) יאכלו (דבתי' גבי שירי מנחות) מת"ל מלמד שאם הית' אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהי' נאכלת על השובע וברש"י ותוס' שם הוקשו הא אסור להכניס חב"ע ע"ש ונלענ"ד ליישב דהנה איסור הכנסה חב"ע הרי אין לו שום מקור בפ"ע ומקורו בהכרח רק ממה שאסרה תורה לשחוט חב"ע כדדרשי' (בקידושין דנ"ז ע"ב) אקראי ע"ש והנה נראה פשוט דענין איסור שחיטת חב"ע הוא רק שבזיון הוא לקדשים אם חולין נשחטים במקום המיוחד לשחיטת קדשים ולפי"ז אם יהי' מקום בע אשר איננו כשר לשחיטת קדשים שפיר יהי' מותר נשחוט שם חולין וה"ה להכניס ואף. אם יהי' למקום ההוא דין עזרה לענין אכילת קדשי קדשים וכמובן. ולפ"ז נראה לפי המבואר (בזבחים דנ"ו ע"א) לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש כהנים נכנסין לשם ואוכלין שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים וכו' יעוש"ה דמבואר שם דלשכות הנ"ל דין עזרה להם לענין שמותר לאכול שם, קדשי קדשים אבל לענין שחיטת קדשים אין להם דין עזרה וילפי' לי' התם מקרא ולפי"ז שפיר היו הכהנים יכולין לאכול שירי מנחות עם חולין בלשכות הנ"ל דחשיבי עזרה לענין אכילה ואלו להכניס בהם חולין שרי וכנ"ל ודו"ק ועפיד"ז יש להבין מחלוקת ר"י ור"ל בנזיר דכ"ט ע"א. אמתני' דתנן האב מדיר את בנו בנזיר סבירא ליה לר' יוחנן דהכמ"מ היא בנזיר ור"ל סבירא לי' דהוא מדרבנן כדי לחנכו במצות ופריך בשלמא לר"י היינו דמייתי קרבנות לסוף מניינו אלא לר"ל ה"ל חב"ע ומשני דסבר ר"ל חב"ע לאו דאוריתא ופריך בשלמא לר"י היינו דכי מיטמא מייתי ציפרין וקאכיל כהן מליקה אלא לר"ל הא ה"ל נבילה ומשני דסבירא לי' לר"ל דאין שחיטה לעוף מה"ת ופריך מהא דתני' דחטאת העוף הבא על הספק קרב ואינו נאכל דאין ללמדו מאשם תלוי דקרב ונאכל דמה לא"ת דהוי רק איסור אחד חב"ע תאמר בחטאה העוף דהוי ב' איסורים נבילה וחב"ע וא"כ תיקשי לר"ל דס"ל דחב"ע לאו דאוריתא ושאין שחיטה לעוף מה"ת ומשני דלר"ל אה"נ דשני איסורים מדרבנן קאמר ע"כ סה"ג הצריכה לענינינו. ובס' חידושי ארי' דבי עילאי דף ו' הקשה דאמאי לא קאמרה הבריתא דבחטאת העוף איכא ג' איסורים דהא אם אינו מחויב חטאת העוף הו"ל המליקה נבילה א"כ כשיאכלוהו הכהנים יטמאו בטומאת נבילת עוף טהור דמטמא בבית הבליעה וכשישהו במקדש הוי חיוב כרת ע"ש דנחית לומר דאם יצאו מיד ולא ישהו שיעור שהי' יופטרו. ולענ"ד אפילו כשיצאו מיד עכ"ז בגוף האכילה הרי טימאו עצמם במקדש והמטמא עצמו במקדש שלא באונס איבעי' דלא איפשטא היא בשבועות ד' י"ז ע"א אי בעי שיעור שהי' ע"ש וי"ל דכיון דיש חיוב אכילה מכח ספק מ"ע דאכילת קדשים ע"כ חשיבא האכילה אונס ויש לדבר בזה ואכ"מ אולם עפ"י דרכינו הנ"ל הנה גוף קושיתו לק"מ וזה לפי המבואר בסוגי' דזבחים שם דלשכות הנ"ל הבנויות בחול ופתוחות לקודש חשיבא עזרה לענין אכילת קדשי קדשים ואעפ"כ אין חייבין בם משום טומאה מה"ת כ"א מדרבנן עש"ה וא"כ הרי היו הכהנים יכולין לאכול חטאת העוף הבא עה"ס בלשכות הנ"ל דחשיבא שפיר אכילה בעזרה ואעפ"כ לית בי' משום טומאה וא"ל דא"כ איך יצאו משם דכיון דפתוחות רק לקודש א"כ בהכרח יבואו בקודש בטומאה דז"א דכיון דגוף הטומאה ע"י אכילה לא היתה בעזרה א"כ לענין היציאה שוב אין כאן איסור אם יצאו בדרך קצרה וכמובן אולם זה יוכח רק לר"י דס"ל דב' איסורים דברייתא הנ"ל הכוונה על איסורים דאורייתא א"כ שפיר לא שנאם הברייתא ג' איסורים מפאת טומאתו נבילת עוף טהור שהרי יש עצה שיאכלו בלשכות הבילז דאז לא הוי איסור דאורייתא מפאת הטומאה וכנ"ל ואלו הברייתא הרי רצתה לשנות רק איסורים דאורייתא משא"כ לר"ל דס"ל דב' איסורים דברייתא סב"ל הכוונה על איסורים דרבנן וכנ"ל א"כ הדק"ל דה"ל לשנות ג' איסורים דנתוסף איסור משום טומאה כיון דגם בלשכות הנ"ל יש איסור דרבנן משום טומאה וכנ"ל ונראה ליישב לפי המבואר (בחולין דף ק"ג ע"ב) ע"ש דפליגי ר"י ור"ל דלר' יוחנן חשיבא הנאת גרון אכילה ולר"ל הנאת מעיים ומבואר באחרונים דבכרך איסור בסיב ובלעו תלוי בפלוגתא דר"י ור"ל הנ"ל דלר"י לא חשוב אכילה כיון:

שלא נגע בגרון שהרי הפסיק הסיב ולא נהנה גרונה ולר"ל חשיב אכילה כיון דאיכא הנאת מעיים שהרי נתעכל במיעיו והנה מבואר ברמב"ם ה' אבות הטומאות פ"ג ה"ה דנבילת ע"ט אינו מטמא ע"י כריכה בסיב ע"ש והוא מן התוספתא כמ"ש הכ"מ ע"ש ונראה פשוט דגם ר"ל מודה בדין זה דוודאי לא פליג ר"ל אתוספתא ותו דטומאת נבילת ע"ט וודאי דגם לר"ל תלוי רק בגרון וכמבואר במשניות לרוב שכבילת ע"ט מטמא בגדים בבית הבליעה דהיינו בגרון כמבואר ברמב"ם בהלכותיו שם ומקרא ילפי' לי' דכתי' וכל נפש אשר תאכל אינו מטמא אלא כשהיא בבית הנפש וכמבואר ברמב"ם שם ה"א ע"ש וא"כ כיון דגם לר"ל הטומאה היא רק בגרון מגזה"כ וכנ"ל ממילא דאינו מטמא ע"י כריכה בסיב וכנ"ל וא"כ יש עצה לר"ל שיאכלו הכהנים חטאת העוף הבא עה"ס ע"י כריכה בסיב דלא יגע בגרון ולית בי' משום טומאת נבילת ע"ט וכנ"ל ואלו ידי מצוות אכילת קדשים שפיר יצאו בזה אם היא חטאת כיון דלשאר מילי הרי כריכה בסיב שפיר חשיב אכילה לר"ל כיון דאית בי' הנאת מעיים וכנ"ל אולם התינח ר"ל לטעמי' משא"כ ר' יוחנן לטעמי' דס"ל דבכה"ת נמי הנאת גרון הוא דחשיבא אכילה וא"כ ע"י כריכה בסיב גם מצוות אכילת קדשים לא יצאו וא"כ נסתלקה העצה הנ"ל ועל כרחך לומר דיאכלו בלשכות הנ"ל ואי דאיכא איסור דרבנן משום טומאה צ"ל דברייתא לא מיירי מאיסורים דרבנן רק מאיסורים דאורייתא וא"כ ע"כ דיש שחיטה לעוף מה"ת וחב"ע דאורייתא וא"כ ר"י לטעמי' שפיר הוכרח לומר דהלכה היא בנזיר הא דאב מדיר וגו' דאל"כ רק הוא כדי לחנכו במצות ומדרבנן א"כ תיקשי קושית הגמ' דאיך מייתי קרבנות לסוף מניינו וציפרין כשנטמא הא ה"ל חב"ע ונבילה אולם ר"ל לטעמי' דס"ל דהנאת מעיים בעי' שפיר ס"ל דהוא כדי לחנכו במצות וכנ"ל כן י"ל ע"ד החידוד

באופן ב' י"ל בהסברת מחלוקת ר"י ור"ל דנזיר הנ"ל בסגנון הנ"ל וזה דלכאורה י"ל בישוב קושית האד"ע הנ"ל דהי' יכולים לאכול חטאת העוף הבא עה"ס ע"י תערובות מין בשא"מ בפחות מס' שיהי' בו כדי נתינת טעם דאז שפיר יצאו ידי מצוות אכילת קדשים וכמבואר (בזבחים דע"ח ע"א) דיוצאין ידי מצה אף שרובה אוחז אם הטעם דגן נרגש עש"ה אבל לענין טומאת נבילת ע"ט הרי אינו מטמא ע"י הטעם וכמבואר בתוס' בכורות דלענין טומאה לא אמרי' טעם כעיקר ע"ש. אולם ז"א דרק בטומאת מגע דאיירי בי' התוס' שם ע"כ שפיר לא שייך בי' טעם כעיקר דמה ענין טעם למגע ורק אכילה יוכל להחשב ע"י שמרגיש טעמו אבל אין לו ענין למגע משא"כ נבילת ע"ט דאין לו שום טומאה רק בבית הבליעה מטעם אכילה א"כ